מדי תקופה, כמו ריטואל קבוע באזורנו, שוב מופיעה הפסיכוזה של מלחמה בפתח. כלי התקשורת מבליטים כל התבטאות וחוזרים על כך מדי שעה בשעה, וכך הציבור בישראל עלול לחשוב שהנה אנו עומדים בפני התלקחות נוספת. על-אף העובדה שניתוח ענייני ורציונאלי איננו ערובה לעתיד לבוא, בכל זאת הוא יכול לסייע בהבנת התמונה הכוללת.
האיומים המושמעים בלבנון ובאירן הם הדלק אשר "הדליק" את דמיונם של רבים בישראל שממילא עצביהם מרוטים דיים. אין שום מקור גלוי בעולם כולו אשר מעריך שמלחמה בין ישראל לבין חיזבאללה עומדת לפרוץ, אלא ההפך הוא הנכון. חיזבאללה נמצא במצב עדין ביותר בתוך לבנון עצמה והבחירות האחרונות הוכיחו שאין בידי הארגון יכולת, לעת עתה, להשתלט על לבנון כולה. יתרה מזו; בלבנון מבינים היטב את הסכנות הטמונות במלחמה נגד ישראל. למרות שמלחמת לבנון השנייה לא הייתה המפוארת ביותר בתולדות מלחמות ישראל, בכל זאת היא הצליחה לצרוב בדעת הקהל הלבנוני שאפשרות הפיכתה של לבנון לאיי חורבות ממשית מאי-פעם.
גם בלבנון שאין בה חכמים כמו בישראל, בכל זאת מבינים שצה"ל של 2009 איננו צה"ל של 2006. גם חיזבאללה יודע זאת היטב ומכיר בסכנות של פרוץ מלחלמה עכשיו. בהיעדר תמיכה פנים-לבנונית ובהתחשב בכך שצה"ל עשוי להנחית מכה קשה מאוד הן על לבנון והן על חיזבאללה, הרי שדברי מנהיגי הארגון אינם אלא דברי רהב שנועדו להשפיע במאבקים הפנימיים בלבנון. זאת ועוד; גם ב-2006 חיזבאללה לא הודיע באמצעי התקשורת שהוא הולך לחטוף חיילים ישראלים. אפילו חסן נסראללה הודה בפה מלא שלו היה צופה תגובה כזו של צה"ל, היה חושב פעמיים אם לבצע את החטיפה, ואם בכלל. אז מדוע יש אצלנו הסבורים שכל אמירה של מנהיג זה או אחר של חיזבאללה היא הכרזת מלחמה מיידית? חיזבאללה לא השתקם מן המכה שספג במלחמת לבנון השנייה. הימצאות טילים ארוכי טווח בכמויות גדולות מצביעה על חשש ועל כוונות התגוננות ולא כוונות התקפיות.
חיזבאללה, ללא תמיכת אירן, איננו ארגון המסוגל לפעול באופן עצמאי. אירן עסוקה כיום בעצמה יותר מאשר היא עסוקה באחרים. הטעות של כוהני הדת ושל נשיא אירן בבחירות האחרונות לנשיאות הייתה טעות פטאלית והוציאה את "שד ההתנגדות של מרבית האוכלוסיה באירן לשלטון הרודני ותוכניותיו. המהומות הקשות וההתנגדות באירן אינן נחלת העבר, אלא הן מבשרות את העתיד. גם הנהגת אירן יודעת זאת, לכן היא מפעילה את כל האמצעים העומדים לרשותה כעת. כל אלה לא יעזרו, כי המהפכה הבאה יצאה אל הדרך, וגם אם היא תתמהמה, היא בוא תבוא.
במישור הבינלאומי, אירן מסובכת למדי. למרות שיש המטילים ספק ברצינות הממשל האמריקני להגיע לפתרון בעיית הגרעין האירני, בין אם בדרכים דיפלומטיות ובין אם בדרכים אחרות, גם ארה"ב וגם אירופה מבינות היטב את המשמעות. ראוי לא לזלזל לחלוטין בנכונות של אלה לנקוט אמצעים חריגים.
הבעיה הפלשתינית היא הבעיה האקוטית יותר. ועידת פתח לא הוכיחה מתינות ומוכנות ללכת לקראת פתרון סביר לשני העמים. חמאס ממילא מקצין את עמדותיו אך איננו שוכח לרגע את תוצאות "עופרת יצוקה". המצב בעזה קשה ביותר ושיקומה נראה רחוק מתמיד. חמאס יודע היטב ש"סיבוב נוסף" לא ישאיר אותו על כנו כי תוצאות המלחמה, אם חלילה תפרוץ, תהיינה קשות ביותר עבור הפלשתינים בעזה. לא מן הנמנע שאבו מאזן ממתין לכך כדי לחזור להנהגת עזה, אך אלה חלומות ואשליות בלבד.
מכל אשר נכתב לעיל, ניתן להסיק באופן ברור שאין באמת סיבות למלחמה לא בצפון ולא בדרום. אלא מאי? הרטוריקה המלחמתית מסוכנת מאוד כי בהיסטוריה האנושית היו מקרים רבים של התלהמות מילולית שהובילה למלחמה. גם אצלנו ישנן דוגמאות איך רטוריקה פוליטית ומלחמתית הובילה למלחמה. על מדינת ישראל וצה"ל להמשיך ולהתכונן כאילו מחר תפרוץ מלחמה. אסור לישראל ומנהיגיה להימשך אל תוך ההתלהמות של הצד שכנגד.
