- תא"ל משה (צ'יקו) תמיר הורד בדרגה - כנ"ל.
- טירון ביחידת "דובדבן" טורטר עד למותו.
ואן גוך התפרסם בציוריו, שכללו פסים וכתמי צבע, שיצרו מכלול מדהים. כך גם הידיעות הללו, המאפיינות את מצבו העגום של צבאנו. אפשר להמשיך את הרשימה עד אינסוף, וכבר אין דמעות ואין כוח לכעוס ולצעוק. נוצרת כאן מהות ברורה של כישלון מדהים, שמקיף מגדול ועד קטון, מזוטר ועד בכירים, החוסים תחת חיסיון ומוגנים ללא כל הצדקה על-ידי התקשורת.
אין ספק, זו בעיה חינוכית ממדרגה ראשונה, ובמה עוסקת המפקדה המיותרת לחלוטין והבטלנית מאוד של קצין חינוך ראשי בצבאנו האומלל? ב"שבוע הגאווה" הצבאי.
יש לנו צבא רקוב ומפורר. ראינו זאת בכל מלחמותינו; ובעיקר, מאז מלחמת יום הכיפורים. צבא מובס בהתמדה, שעוסק בפוליטיקה ובקידום הבלתי ראויים בעליל, והנהגתו אינה מבינה בין ימינה לשמאלה בענייני צבא. קשה להגזים במצב החמור של הכנופיות החמושות, שנקראות צבא הגנה לישראל. כפי שנוכחנו, הן אינן יכולות להגן עלינו, וגם אינן רוצות לעשות זאת. יש להן עיסוקים חשובים יותר מאשר הגנה על ביטחון ישראל, והעיסוקים הללו סודיים מאוד וגם חשאיים.
זה מתחיל בעובדה הקשה, שאין עליה ויכוח:
צה"ל אינו מפיק לקחים.
אזכיר את ההבדל המהותי בין הצבא ה"ירוק" לבין הצבא ה"כחול". בעצם, שניהם מאותו הכפר - אין לכאורה הבדל מהותי בהכשרה הבסיסית של מועמדים לשירות ביטחון, המגיעים לחיל האוויר, לבין המתגייסים לשאר חילות צה"ל. ובכל זאת, אחרי שנתיים הכשרה (ידוע, שכיום קורס הטיס ארוך יותר, כיוון שנכללים בו לימודים לתואר ראשון) נוצר פער עצום בין לוחם אוויר לבין עמיתיו, שבגרו איתו, ופנו למסלולים צבאיים אחרים.
ההבדל נוצר בגלל אקלים ארגוני שונה, שבו - בדרך כלל (וגם בחיל האוויר יש חריגים) - יש תרבות ניהולית אחרת, המשפיעה גם על התרבות המבצעית. לחיל האוויר קל, לכאורה, כיוון שאפשר להצמיד מצלמה לכל מטוס, ולהקליט את כל הנתונים בזמן אמיתי. כך, אפשר לאכוף על הטייסים אמירת אמת ודיווחים נכונים.
והיו חריגים, שהבולט בהם איתרעו במבצע "אופרה" להשמדת הכור האטומי בעירק ובתאונת המסוקים בצפון. מול זה נזכיר את הפקרת גדוד הטנקים של חיים עדיני ב"מתקפה" בשמונה באוקטובר 1973; וכמה שעות אחר-כך את הפקרת גדוד הטנקים של אסף יגורי; את הפקרת גדוד הטנקים על עירא בסולטן יעקב ועוד הרבה ארועים קשים לפני 1982 ואחריה. כזכור, בשמונה-עשרה שנות רפיסותו בדרום לבנון, עוּרב צה"ל בהמון תקריות עקובות-מדם של ירי על כוחותינו (דו-צדדי - דו"צ, בסלנג הצבאי). מפקדיו, כדרך קבע, האשימו את החיילים (לרוב, ההרוגים), מבלי לחקור (מי צריך חקירה. הם הרי יודעים!), ואפילו לא התנצלו על כך. כמובן, לא תחקרו את הארועים, ולא הפיקו לקחים. כי דמנו ודם ילדינו הפקר.
מתגאים כמו ילדים מפגרים, שבית-הספר לקצינים מדיח צוערים על דיווחי שקר בניווטים. לו היה לי כסף קטן על כל צוער, שלא הודח על דיווחי שקר בניווטים ובעוד משחקים מטופשים, הנקראים כאן סדרות בקורס קצינים - כבר הייתי מזמן רוטשילד. בבה"ד 1 מדיחים על כל דבר, אך לא על דברים ראויים. ויש באמתחתי לא-מעט סיפורים על כך (בעיקר, טריים!). לכן, יש לנו מאז ומתמיד קצונה גרועה עד גרועה ביותר, שאינה יכולה להנהיג צבא; והתוצאות נראות היטב כבר כחמישים שנה, שבהן מצילים הלוחמים והקצונה הזוטרה את עם ישראל מידי קציניו ומפקדיו הבכירים. והם יודעים לשנן כמו להקת אווזים מאולפת היטב לקראת ביקור "המבקר", את השטויות, הנקראות, "ערכי צה"ל".
ערכי צה"ל, משמעותם - הטרדה מינית שיטתית של חיילות, התעללות סדיסטית בחיילים, נפוטיזם ופוליטיזציה בקידום קצינים, גירוש יהודים מאדמותיהם בנחישות וברגישות תמורת אתנן כסף, מפלה מול כל אויב בכל מקום ובכל שעה ואינדוקטרינציה פוליטית של חיילים ושל חיילות בידי עסקנים ותועמלנים תבוסתניים במדים. וכמו שאמרתי תמיד, תדע כל אם עברייה בידי מי הפקירה בטיפשותה את חיי היקרים לה מכל, ותפחד מאוד.
מצד שני, מפקדי צה"ל מגיעים - כמו שאר הבכירים בחברה הישראלית - מתוכה, ומבטאים בהתנהגותם את ערכי החברה הישראלית, המתירה מעילה, ניגוד אינטרסים, שימוש ברכוש הציבור למטרות פרטיות ומפלגתיות, פוליטיזציה, פרוטקציה, שחיתות, אי-יעילות ועוד. מבחינה זו - צבאנו נראה כמו החברה הישראלית, והוא צבא העם.
נ"ב,
שמתם לב מה קורה באוגדה 91? כל מפקדיה בשנים האחרונות הודחו, או הסתבכו. האם גילו משהו לא בריא באדמת בירנית?
