המים כמחיר אשליית השלום

בימים אלו נקראים תושבי מדינת ישראל לחסוך כל טיפה. הפעם יש גם תג מחיר ומשפחות רבות עלולות לשלם מאות ואף אלפי שקלים בחודש עבור חשבון המים. כעיקרון, אני בהחלט בעד שימוש מושכל וחסכוני במים, וכבר שנים שלדעתי לא נעשו צעדים הכרחיים בתחום זה. אולם למשבר הנוכחי ולמחירו היקר יש סיבות שאינן תלויות רק בגורמי שמים או בבזבוז המים של אזרחי מדינת ישראל. אווירת ההפקרות שליוותה את אשליית השלום החל בהסכמי אוסלו, והמשכם בהסכם עם ירדן עלו למדינת ישראל עד עתה לפחות במחיר של מיליארד קוב מים. כדי להבין את משמעות הדבר נציין כי ההפרש בין המפלס העליון של הכנרת לבין המפלס התחתון הוא כ-1.3 מיליארד קוב מים. חשבון זה לא כולל את כל אותם נזקים, שנגרמו ונגרמים בכל רגע נתון למערכת המים בישראל על-ידי השפכים שמוזרמים מהרשות הפלשתינית ופוגעים במי התהום, ומשאיבת היתר בשטחי הרשות הפלשתינית. מיליארד הקוב אותו אני מציין, כולל בתוכו רק את כמויות המים שמדינת ישראל מעבירה באופן ממשי לרשות הפלשתינית, לחמאס בעזה ולממלכת ירדן. בהקשר זה חשוב לציין שמשנת תשנ"ז (1997) מעבירה מדינת ישראל לירדן 25 מיליון קוב מים מתנה, מעבר למה שהיא התחייבה בהסכמים. כמו-כן, מאז שנת תשנ"ח (1998) החלה מדינת ישראל להעביר לרשות הפלשתינית מים מעבר להתחייבות ההסכמית. העברות אלו החלו במיליוני קוב בודדים, ובשנה שעברה הם כבר עברו את ה-20 מיליון קוב. כל האמור לעיל הוא לא הפתעה. הכל נאמר מראש והאזהרות כתובות ומפורסמות. מה שחסר עכשיו הוא לתבוע ממי שהוביל את ההפקרות הזו לשלם את המחיר. אנו חייבים להסביר לכולם שיש מחיר לאשליות, ואת המחיר הזה אנו משלמים היום בגינות המתייבשות, ובחשבונות המים שקורעים את חשבונות הבנק שלנו. לו לפחות היינו מקבלים שלום ומזרח תיכון חדש כפי שהובטח, ניתן היה לדון אם המחיר שווה. אולם תמורת אוסלו כבר שילמנו מחיר דמים כבד, ומחיר המים עתה הוא רק תוספת על המנה העיקרית. המצב עם ירדן לא השתנה באופן מהותי מאז הסכם השלום, ומחיר המים שעתה נוגע בכיס שלנו, מתפתח לבעיה ברמה לאומית שלא ברור כיצד מדינת ישראל מתמודדת איתו. האם האפשרות לבקר בסלע האדום שווה את המחיר? המגבים והממשיכים אולם מעבר ל"אמרנו לכם" שחשוב לחזור ולהדגיש, צריך גם להציג את האפשרות האחרת. נניח שבמקום להשקיע מאות מיליארדים בחלום ההזוי של אוסלו, היה מושקע כסף זה בעידוד ההגירה לתושבי עזה ויו"ש המעוניינים לבנות את עתידם באירופה, בקנדה או בדובאי המשוועת לידיים עובדות. כל משפחה שהייתה מוכרת את רכושה ועוברת לבניית עתידה בארץ אחרת הייתה יכולה לזכות במענק של מאות אלפי דולרים. במקום להמשיך להשקיע במאבטחים, בגדרות, ובנסיגות בלי תחתית, היינו יוצרים מציאות חדשה בה ברור שמדינת ישראל היא ארצו של העם היהודי והוא פועל באופן מוסרי כדי לבסס את קיומו בה. המציאות הקשה שנוצרה בגלל הסכמי אוסלו, כבר הניעה ערבים רבים בעלי יכולת, לבנות את עתידם בארצות אחרות. עתה אנו תקועים בעיקר עם אלו שחוסר היכולת הכלכלית לעזוב מחד-גיסא, והתקווה למוטט אותנו מאידך-גיסא מניעות אותם להילחם בנו ללא פשרות. רבים מהם ישמחו לקבל את האפשרות, ולצאת מכאן. מדוע להילחם בהם זה יותר מוסרי, מאשר לאפשר להם ללכת בצורה מכובדת? משבר המים הוא סיבה טובה לבחינה מחדש של ההתנהלות המדינית של ישראל בשנים האחרונות. בפעם הבאה כשאנחנו לוחצים על הידית הקטנה, כשאנו מתבוננים בגינות היבשות, בכנרת ובים מלח הגוועים, נזכור את ביילין, פונדק, פרס ורבין, שהתחילו. את חיים יבין, אריה גולן וחבריהם בתקשורת שגיבו. ואת אהוד ברק, נתניהו ושרון שהמשיכו. כשנשמע את המים זורמים וממלאים את המיכל מחדש, נדע עדיין שיש לנו הזדמנות להחליף הנהגה זו בהנהגה שטובת העם היהודי נגד עיניה. זו חובתנו.