בפרשת ראה, דברים ט"ו פסוק ד', נאמר:
"אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ אשר אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה".
בהמשך, בפסוק י"א נאמר:
"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנוכי מצווך לאמור, פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך".
לכאורה - סתירה במישור העובדתי: היהיה אביון בקרב הארץ - אם לא? ובנוסף לכך, גם במישור ההלכתי יש סתירה-לכאורה: שמא לאור ההבטחה שלא יהיה אביון בארץ - אין כבר צורך בציווי של פתיחת יד לאביוני הארץ?
הרלב"ג פותר את הסתירה בפירושו לתורה כדלקמן:
"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. יאמר זה להודיע שגלגל הוא שחוזר בעולם, ואם הוא נותן עתה לעני, לזמן אחר יעשיר העני ויתן לו או לאחד מזרעו ואולם מה שאמר למעלה "אפס כי לא יהיה בך אביון", אינו ייעוד שלא יהיה בו אביון. אך הודיע שאם ישמרו כולם דרכי השם יתעלה ומצוותיו, לא יהיה בהם אביון. וזה שאף על-פי שהוא אמת, הנה רחוק שיקרה, שיהיו העם כולם צדיקים בזה האופן. ולזה אמר על דרך הייעוד הנבואי 'כי יחדל אביון מקרב הארץ'".
לאמור, יישוב הסתירה הוא - אין קביעה ללא תנאי כי לא יהיה אביון בקרב הארץ, אלא תנאי הוא, שרחוק כי יתקיים, שרק אם ישמרו כולם דרכי השם - לא יהיה בהם אביון.
הרמב"ם מרחיב את המושג "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". בספר דברים (פרשת וילך), פרק ל"א פסוק ט"ז מודיע ה' למשה כי לאחר מותו - העם יסור מדרכי התורה, וייענש על כך. לכאורה, הדברים מנוגדים לחופש הבחירה של האדם לבחור בטוב (או ברע), כי אם הוחלט על כך מראש, נקבע החטא ונגזר העונש - מה לו לאדם כי יבחר בניגוד לקביעתו הברורה של ה'? הרמב"ם דן בסוגייה זו בספר המדע מסדרת היד החזקה, הלכות תשובה פרק שישי, וקובע כי אין דברי ה' אלו פוגעים בחופש הבחירה של האדם, ולהלן דבריו שם:
"והלוא כתוב בתורה: ועבדום ועינו אותם (בראשית ט"ו י"ג) - הרי גזר על המצריים לעשות רע? וכתיב: וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ (דברים ל"א ט"ז). הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה, ולמה נפרע מהם? - לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה, אלא כל אחד ואחד מאותם הזונים לעבוד עבודה זרה אילו לא רצה לעבוד - לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה? - לאומר: העם הזה יהיה בהם צדיקים ורשעים. לא מפני זה יאמר הרשע: כבר נגזר עליו שיהיה רשע, מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל. כעניין שנאמר: לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים, ט"ו, י"א)".
הדברים ברורים: ה' הודיע למשה מנהגו של עולם, שהעם יזנה אחר אלוהים אחרים, וכל פרט מתוך כלל העם - בידו הבחירה, האם ללכת בדרך הישר או לא. מנהגו של עולם הוא כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, אך אין להסיק מכך שכל אחד יהיה אביון; יכול שיהיה אביון, ויכול שיהיה עשיר.
אולי לגבי עשיר ואביון אין כאן ממש בחירה, אך לגבי צדיק ורשע - לאל ידו של כל פרט לבחור את דרכו, והרשות נתונה בידו. הדוגמה של עשיר ואביון לא באה כדוגמה לבחירה, אלא כהמחשה למנהגו של עולם - הכולל מדרך הטבע עשירים ואביונים. במרווח זה בין העשיר לאביון, יש סיכוי לכל פרט למצוא עצמו במיקום כלשהו, ובמרווח בין הרשע לצדיק - יכול הפרט לבחור את דרכו, לפי רצונו.
בספר ההקדמות לפירוש המשנה בעריכת הרב דב רבינוביץ בהוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"א, בהקדמה למסכת אבות, חוזר הרמב"ם על רעיון הבחירה החופשית הנתונה לפרט, ומבהיר, כי אף על-פי שנקבע בפסוק כי העם יזנה אחרי אלוהי נכר (דברים ל"א, ט"ז), לא חייב כי כך גם יקרה:
"וזאת התשובה בעצמה נשיב על אמרו: הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר. שאין הפרש בין זה, ובין אמרו: כל מי שיעבוד עבודת כוכבים - ייעשה בו כך וכך. שאם לא יימצא לעולם מי שיעבוד אותה, תהיה ההפחדה לבטלה; ויהיו הקללות כולן לבטלה. וכן העונשים שבתורה".
רעיון חשוב זה נותן עדיפות מוחלטת לחופש הבחירה לטובה, אפילו על הכלל, שכן, אף אם נמצא נבואת תוכחה וזעם מפי ה', הרי ייתכן כי היא לא תתגשם, לאור שינוי לטובה בדרכי האנשים שעליהם נסבה אותה נבואת תוכחה.
