מספר פעמים בשנה אני שוהה אצל בני ומשפחתו בבוסטון. אני מכירה על בוריה את העיר האלגנטית, על מקומות הבילוי שבה והאתרים החשובים הממוקמים בה. בוסטון היא עיר עשירה, שחלק גדול מיושביה נמנים על המעמד הבינוני "החזק" של ארצות הברית. אצולת ההשכלה והממון. קשה מאד לאתר בה סימני משבר (הגם שהם לבטח קיימים). המסעדות מלאות, כמו גם החנויות. האנשים ברובם לבושים באופנה האחרונה ובהידור מאופק.
בביקורי האחרון לפני שבועיים, החלטתי לצאת מחוץ לעיר. בהמלצת חברים יצאתי לעיירה הציורית רוקפורט, השוכנת לחוף האוקיינוס. מיעוט המבקרים, חנויות התיירים המיותמות והמסעדות הריקות - רמזו על המשבר הכלכלי. אך אלו לא העיבו על יופייה של העיירה הציורית והאווירה המיוחדת שהיא משדרת, אווירת רוגע וחופש.
למחרת, בהחלטה ספונטנית, יצאתי לפרובידנס, בירתה של רוד איילנד. זוהי עיר קטנה יחסית (174,000 נפש), והיא מרוחקת מבוסטון כ-72 ק"מ. עיר מחוז, לא מרכזית, אך לבטח לא עיר ספר.
כשירדתי מהאוטובוס בכיכר המרכזית של העיר הבטתי סביבי. כמעט כל האנשים מסביבי היו חסרי בית. על בני זוגם, חבריהם וטפם. משפחות שלמות הנודדות ממקום למקום עם חפציהן, בקבוקי התינוק שלהן, וערמות הבגדים בשקיות ניילון גדולות.
והילדים, כדרכם של ילדים, משתוללים וצורחים, מרביצים וקופצים, בוכים ומטולטלים מיד ליד. עשרות אנשים אומללים, חלקם שמנים מאד, הנושאים את כל חפציהם האישים עמם. מראה נורא. אמריקה העשירה במלוא כיעורה.
כמה עשרות ק"מ מבוסטון העשירה, התגלו לי פניו העצובות של המשבר הכלכלי ומחירו האנושי: משפחות שאיבדו את בתיהן ונותרו חסרות בית. כמוהן נמצאים ברחבי ארצות הברית אלפים רבים של בני אדם, שנזרקו מבתיהם כשלא יכלו לעמוד בתשלומי המשכנתא.
איני יודעת כמה מתוך עשרות האומללים בטרמינל בפרובידנס הם חסרי בית "כרוניים", כאלו שכבר נמצאים במצב זה שנים, או שרק לאחרונה התדרדרו לסיטואציה קשה. כך או כך, היה זה אחד המראים הקשים שחזיתי בהם בחיי. אי של מצוקה וייאוש בתוך אמריקה שבעה ומנוכרת.
חוקרים כבר עמדו על כך שלאנשים במעמד בינוני נמוך, אין גישה לאוכל בריא. זוהי הסיבה שחלקם היו שמנים מאד. ההזנחה והעליבות באו לידי ביטוי גם במשקל.
מתברר, כי שלטונות הרווחה מעניקים לאנשים אלו 'פס' תקופתי לנסיעות בתחבורה הציבורית, והם מנצלים זאת. הם נעים ממקום למקום באוטובוסים, ובין לבין מתרכזים בטרמינלים. באוטובוס שלי, למשל, היה חסר בית שעלה בבוסטון, על חפציו ובגדיו המטונפים. שם צפיתי בו הולך הלוך ושוב ללא תכלית בקרבת תחנת ההסעה. עם שובי לבוסטון, לאחר מספר שעות, זיהיתי אותו בין הנוסעים.
אנשים מיואשים אלו, ללא הכנסה קבועה, ללא ביטוח רפואי וללא מסגרת חינוכית הולמת לילדיהם, מהווים פצצת זמן מתקתקת לממשל האמריקני. אין פלא שאובמה מרכז מאמצים ניכרים בתחום החברתי, ומנסה לקדם תוכניות רווחה כדוגמת תוכנית לאומית לביטוח רפואי.