לבסוף גבר האביר הפולני

כשטופז כרך את הכבל סביב צווארו הוא חזר להיות גולדנברג. האיש המוכשר שלא מוכן היה לקבל את המציאות ותימרן עצמו לפינה שאין ממנה מוצא. הברירה הייתה השפלה מתמשכת עד ליום מותו, או מותו המיידי שיחסוך את ההשפלה הזאת מעצמו ומבני משפחתו. דודו נשאר עם האקדח על השולחן ובחר לנהוג באבירות פולנית. עכשיו משתרר שקט ורק תחושה של עצב נותרה באוויר. העצב על הבזבוז שנובע מההכרה שהכל יכול היה להיות אחרת. זה בסך הכול עניין של קבלת החלטות, של שליטה עצמית, של ראיית המציאות בפרופורציות נכונות, של ענווה או היעדרה. כעת זה גם זמן הצבועים והמאשימים, והרגשות שמאפילים על העובדות הקשות. זהו גם זמן עורכי הדין שיידעו איך להפיק מהסיפור הזה את המיטב. חבל על דודו אבל איש לא אשם במותו. דודו פרע את השטר באופן מלא וסופי על מעשים שעשה. להכות אישה צעירה לעיני בנה הקטן ולחבור עם פושעים כדי לפגוע במי שחשב שמגיע לו, אין לכך נסיבות מקלות והמחיר שיש לשלם – כבד. דודו שילם את המחיר הזה והותיר אותנו תוהים במציאות של אבות החונקים את הבנות שלהם, אמהות שמטביעות את הילדים שלהן, מבתרי גופות, שודדי זקנות, מבצעי לינץ' חסרי צלם אנוש, נערות מסוממות שאינן מבדילות בין טוב לרע ופושעים שמבצעים מטווחים על מטרות אקראיות ברחובות. איש מהם לא התאבד. הם עוד מניחים כיפה גדולה על ראשם בבית המשפט ומצפים לרחמי השופטים. איש מהם לא היה וגם לא יהיה אביר פולני. דודו לפחות היה כזה. יהיה זכרו ברוך למרות הכול. בסדום שבה אנו חיים הוא לא היה בשורת הרשעים הראשונה.