אני לא מיקי רוזנטל

היוזמה "גם אני מיקי רוזנטל" של אורי ענבר - בעבר הלא רחוק במאי קולנוע מוכשר וכיום עורך דין היא ברוכה וראויה. וכך גם אמרתי לאורי לפני כחודש, כשהחל לגבש את יוזמתו. היא נועדה לסוכך על רוזנטל, להעניק לו תמיכה ציבורית ולספק לו גם מעטפת הגנה כספית, מפני תביעת הדיבה של משפחת עופר בסך 3.5 מיליון שקלים, בשל סרטו "שיטת השקשוקה". אך באותה שיחה אקראית עם אורי גם הסברתי מדוע לא אצטרף ליוזמתו ולא אחתום על העצומה. לפני כשלושה חודשים הסיר ארקדי גאידמק (זוכרים? היה אחד כזה) את תביעות הדיבה שלו נגד יוסי שריד ונגדי. התביעה נגד שריד הייתה על סך חסר תקדים בישראל של 45 מיליון שקל בשל מאמר אחד, שכתב שריד על אודות גאידמק ובו תיאר אותו, בין השאר, כמי שעסק בסחר נשק ובסחר ביהלומי דמים. התביעה נגדי הייתה על סך "צנוע" של 30 מיליון שקל בלבד בשל שלושים תחקירים, כתבות, ידיעות ומאמרים שכתבתי על אודות גאידמק מאז 2001. מטרת התביעה מצדו של גאידמק הייתה להפחיד אותי, להטיל בי אימה ולמנוע ממני להמשיך ולחשוף את פרצופו האמיתי כמבוקש בינלאומי, כנמלט מפני החוק, כאיש ריב ומדון וכסוחר נשק. קודם להגשת התביעות ניסה גאידמק לקנות אותי והציע לי לעבוד למענו תמורת סכומי כסף עצומים. כמובן שסירבתי ודחיתי בשאט נפש את כל פניותיו. הייתי משוכנע בצדקתי וידעתי שהצדק איתי וכי כל מה שכתבתי היה אמת לאמיתה. אך לך תדע מה יכול להחליט שופט בישראל. גם אצל עורכי דיני, מיבי מוזר, רינת מודיאני ותמיר גליק, קינן הספק. שמא? מי יודע? עבדתי קשה כדי לאסוף עוד מידע, להשיג אישושים ולהביא ראיות בכתב ומצולמות. שנתיים לא קלות עברו עלי - גאידמק כינה אותי בכל הזדמנות בפומבי בכינויי גנאי כגון "שקרן", "סחטן", "עיתונאי הפועל בשליחות אויביו" ועוד - עד שהוא משך את תביעתו, כשהבין שאין לו סיכוי. מה עוד, שהוא שוב פעם נמלט מהחוק והפעם מישראל.