הסיבה השנייה שהכרזותיו של אובמה על תמיכתו במדינה פלשתינית מפורזת אינן אמינות היא כי אחד מעמודי התווך של המדיניות הפלשתינית של ממשל אובמה הוא מעורבותו בבנייתו ואימונו של צבא פלשתיני בהנהגת פת"ח. רב-אלוף האמריקני קית' דייטון מפקח על בניית צבא זה בירדן ומאלץ את ישראל לאפשר את הצבתו ביהודה ושומרון.
ארה"ב טוענת שהכוחות שהיא מאמנת יהיו מופקדים על פעילות נגד טרור ועל פעילות שיטור שגרתית, ולכן לא יהיה זה נכון לומר כי היא מקימה צבא פלשתיני. אלא שגם אם זה נכון כעת, אין כל סיבה לא להניח, שכוחות אלה יהוו את עמוד השדרה של צבא פלשתיני עתידי. הרי כבר היינו בסרט הזה.
בשנות ה-90' אימן הסי.איי.איי כוחות פלשתינים לשמש כיחידות מודיעין שיפעלו נגד חמאס. אבל עצם העובדה שאומנו ככוחות אנטי-טרור לא מנע מהם לעסוק בטרור כשהגיעו ליהודה, שומרון ועזה. אדרבה, אותם כוחות שימשו כמפקדי מנגנוני הטרור הפלשתינים משנת 2000 ועד שנת 2004, כאשר ישראל סוף סוף הביסה אותם. חוסר הוודאות לגבי טיבם של הכוחות שארה"ב כעת מאמנת הוא ההופך את הצהרתו של אובמה לחסרת משמעות.
וזהו לב הבעיה שבתמיכתו המותנית של נתניהו במדינה פלשתינית. לא רק שזו אינה מקלה על הלחץ המופעל על ישראל לוותר ויתורים נוספים, אלא שהיא ממלכדת את ישראל בעמדה, שאינה משרתת שום אינטרס חיוני שלה.
הרי על-מנת להבטיח את האינטרסים החיוניים שלה מול הפלשתינים, אין ישראל זקוקה להצהרתם של ארה"ב או של הפלשתינים בדבר הסכמתם למדינה מפורזת, או להכרזתו של מנהיג פלשתיני על הכרתו בזכותה של ישראל להתקיים, או על הסכמתו לכך שישראל אינה צריכה להתאבד על-ידי קבלתם של מיליוני מהגרים ערביים. הדבר היחיד שיבטיח את האינטרסים של ישראל מול הפלשתינים לטווח הארוך הוא שידוד מערכות יסודי של החברה הפלשתינית.
כפי שראינו בוועידת הפת"ח בבית-לחם בתחילת החודש, גם אם מנהיג הפת"ח, מחמוד עבאס, היה מסכים לתנאיו של נתניהו, הוא היה עושה זאת על דעת עצמו בלבד. ועידת הפת"ח – כמו מדינת חמאס בעזה – סיפקה לישראל את כל הסיבות להאמין, כי אחרי שיקבלו את מדינתם ביהודה, שומרון וירושלים, יתמידו הפלשתינים במלחמתם בישראל. כתוצאה מכך, משא-ומתן על הקמתה של מדינה פלשתינית לפני שהחברה הפלשתינית משתנה באורח יסודי הוא מתכון לאסון.
יתר על כן, גם אם נתניהו צודק כשהוא מבקש להגיע להסכם עם מיטשל, הרי שבהקפאתו מראש את הבנייה היהודית, הוא מגלה כישורי משא-ומתן גרועים. עתה, כשהציבור יודע כי הוא הוליך אותו שולל, איבד נתניהו מהימנותו מבית. ועל-ידי כך שהוא נכנע מראש, הוא הוכיח לאובמה שהוא אינו יריב רציני. מדוע שאובמה יתייחס ברצינות לעמדותיו של נתניהו, אם הוא עצמו נוטש אותן עוד לפני שאובמה אפילו מתחיל ללחץ עליו ברצינות?
מעבר לנזק שהסבו צעדיו של נתניהו לאמינותו בבית ובעולם, יש גם את הנזק שהם גרמו ליכולתו של נתניהו למקד מחדש את תשומת הלב והנחישות האמריקנית במקום שהן אכן נדרשות.
כפי שראש הממשלה בצדק חוזר ואומר כל הזמן, העניין הפלשתיני הוא עניין שולי. המכשול העיקרי לשלום במזרח התיכון והאיום הגדול ביותר לביטחון הבינלאומי כיום הוא תוכנית הנשק הגרעיני של אירן. אירן גרעינית היא ערובה לכך, שהאזור יהיה מוכה מלחמה תמידית במקרה הטוב או יושמד בעימות גרעיני במקרה הרע.
נתניהו קיווה כי תמיכתו המותנית במדינה פלשתינית ונכונותו העכשווית למנוע מיהודים לבנות בתים ביהודה ושומרון ינטרלו את הלחץ האמריקני על ישראל ויאפשרו לו להקדיש את מאמציו לשכנוע אובמה להכיר בחשיבותו של נושא הנשק הגרעיני האירני ולהתייחס אליו באופן רציונלי. אלא ששגריר ישראל בארה"ב, מיכאל אורן, הבהיר לפני שבועיים כי קרה בדיוק ההיפך.
בראיון ל-CNN אמר אורן, כי ישראל "רחוקה מלשקול" תקיפה צבאית נגד המתקנים הגרעיניים של אירן. הוא גם אמר כי "ממשלת ישראל תמכה בנשיא אובמה בגישתו כלפי אירן בניסיונותיו להידברות וליצירת המגעים עמה".
מדבריו אלה עולה, כי לא רק שישראל לא התקדמה במאמציה לשכנע את הממשל האמריקני להתייחס לאירן ברצינות, אלא שנראה כי ירושלים אף הצטרפה לממשל האמריקני וכעת גם היא משלימה עם אירן בעלת נשק גרעיני.
ייתכן כי אורן הציג במתכוון את עמדת ישראל שלא כהלכה. אך גם אפשרות זו אינה מוסיפה כבוד לממשלה ולעומד בראשה. הרי ישראל אינה מרוויחה דבר משקרים. מצד אחד, הצהרתו של אורן מנטרלת לחץ מבית על הממשל להתחיל להתייחס ברצינות לאירן. ומצד שני, אם אומנם תתקיף ישראל את מתקני הגרעין של אירן בחודשים הבאים, ללא ספק תשמש הצהרתו של אורן ככלי בידי משמיצי ישראל לשם התקפת הממשלה.
מבקרים אחדים של נתניהו ממחנה הימין, כמו ראש עירית אריאל,רון נחמן, טוענים כי ייתכן שהגיעה העת להתחיל להפיל את ממשלת נתניהו. הם טועים. בנתיב הזה כבר הוליכו אותנו שולל. ב-1992 הפיל הימין את ממשלתו של יצחק שמיר והעלה לשלטון את ממשלת רבין-פרס, שהביאה את ערפאת לשערי ירושלים. ב-1999 הפיל הימין את ממשלת נתניהו ונתן לישראל את קמפ-דיוויד ואת מלחמת הטרור הפלשתינית.
יש אולם דרך אחרת, ואותה מקדמים אנשים כמו סגן ראש הממשלה, משה יעלון, מצד אחד, ומושל ארקנסאו לשעבר, מייק האקבי, מצד שני.
יעלון טוען כי אי-כניעה ללחץ אמריקני היא אפשרות מדינית ישימה מבחינת ישראל. אין שום סיבה להגיע להסכמה עם מיטשל על דרישתו הגזענית והמפלה של הממשל האמריקני, שיהודים לא יבנו ביהודה, שומרון וירושלים. אם ארה"ב מעוניינת במאבק עם ישראל, הרי שמאבק באפליה האמריקנית האנטי-יהודית אינו מאבק שישראל צריכה לחשוש ממנו.
טיעונו של יעלון הוכח כנכון במהלך ביקורו בשבוע שעבר של האקבי בירושלים, ביהודה ובשומרון. סיורו של האקבי הראה כי הממשל האמריקני אינו פועל ברִיק מדיני. יש תמיכה אמריקנית איתנה בממשלה ישראלית, שתתייצב מול הממשל האמריקני גם בעניין הפלשתיני וגם בעניין האירני.
מדיניותו של נתניהו סטתה מן המסלול הנכון. אך מוקדם עדיין לוותר על נתניהו. נתניהו אינו ציפי לבני או אהוד אולמרט. הוא אינו אידיאולוג ואינו אופורטוניסט. הוא מבין מדוע מה שהוא עושה אינו נכון. הוא רק צריך להשתכנע שעומדת בפניו דרך אחרת.
