"ועשית מעקה לגגך"

בספר דברים פרק כ"ב פסוק ח' כתוב: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי ייפול הנופל ממנו". הרמב"ם מתייחס לציווי זה בספר נזיקין מסדרת "היד החזקה" פרק אחד עשר, כלהלן: א. כל בית הראוי להיקרא בית, לפי גודלו - מעל 4x4 אמות בריבוע, חייב במעקה על הגג. [דרישה בטיחותית זו הינה מחמירה ביחס לתקנות התכנון והבנייה והתקן הישראלי החלים כיום, בכך שאין חובה כיום לבנות מעקה על גגו של בניין שאינו גבוה אשר הגישה אליו היא שלא באמצעות מדרגות - ראה תקנה 2.102 לתוספת השנייה של התקנות דלעיל]. ב. החובה להתקין מעקה חלה גם על בתים משותפים. ג. בתי כנסת ובתי מדרש אינם זקוקים למעקה, כי אין שימוש בגגותיהם. ד. היה גג המבנה של רשות הרבים גבוה מהגג הפרטי - אין חובה להתקין מעקה, כי כאמור ברשות הרבים אין צורך במעקה, ואילו בבית במקרה כזה גם לא דרוש מעקה, לאור הנאמר בציווי - "כי ייפול הנופל ממנו", והרי כאמור גג הבית יותר נמוך ולא נופלים ממנו. ה. גובה המעקה לא יפחת מ-10 טפחים. [על-פי חקיקת המשנה החלה כיום, גובה המעקה הוא ברוב המקרים 105 ס"מ. ואילו עשרה טפחים = 90 ס"מ בלבד. בעבר - משנת 1970 ואילך - הדרישה לגובה המעקה תאמה את ההלכה, ועמדה על 90 ס"מ, עד שהדרישה שונתה ל-105 ס"מ בשנת 1982]. ו. חוזק המעקה צריך שיהיה יכול לשאת הישענות אדם ומניעת נפילתו. ז. ציווי זה לא מוגבל רק למעקה, אלא - כלשון הרמב"ם שם - "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שייכשל בה אדם וימות, כגון שהייתה לו באר או בור בחצרו, .... וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות - מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו..." לפי פירוש חזקוני לתורה, המעקה מחויב תמיד, לכל בית, ולא רק במעקה מדובר אלא בכלל אמצעי הבטיחות. להלן דבריו: "כי תבנה, אין לי אלא בונה, לוקח מחברו או נותן לו במתנה מנין, תלמוד לומר: בית, מכל מקום. ועשית, אם עשהו ונפל, עליו לעולם לעשותו. ונסמכה כאן לומר אחר שילחמו והם בארץ יתחילו במצוות הבית, ואחר כך במצוות הזרע והנטע. ולא תשים דמים בביתך, לרבות כל דבר המזיק כגון כלב רע וסולם רעוע". לפי הרלב"ג בפירושו לתורה, אלו תכונות המעקה ומקומות התקנתו: א. המעקה יותקן לא רק בבית שבנית אלא גם בבית שקנית, או קיבלת במתנה או בירושה. [בעניין זה יש הרחבה לצד הבטיחות והדאגה לציבור ביחס לתקנות בנות ימינו, שכן כיום לא חלה חובת מעקה על מי שקנה בית אשר נבנה בעת בה לא הייתה דרישה למעקה, או שלא הייתה דרישה למעקה התואם את ההוראות ביום העסקה]. ב. הבית יהיה רק מבנה הראוי להיקרא על-פי ההלכה בית [ד' אמות על ד' אמות בשטחו]. ג. הציווי להתקנת מעקה חל גם על בית משותף. ד. שיעור המעקה הוא שיתאים לייעודו - מניעת נפילה, וחכמים קבעו 10 טפחים. ה. המעקה צריך להיות חזק דיו "שיוכל אדם להיסמך בו בבואו שם ולא ייפול". ו. בתי כנסיות ובתי מדרשות לא כלולים בציווי זה. ז. מצוות מעקה מורחבת גם לשאר מפגעים שאותם חובה למנוע, כגון - בור. ח. המצווה היא חלה לבעלים של מבנה/שטח שממנו אמורים להיפגע [ליפול] אל שטח אחר. כך כשגג הבית נמוך מגג של מבנה ציבורי [בית כנסת] - בעל הבית אינו חייב במעקה, "שהרי אין הסכנה ברשותו, וכבר אמרה התורה "כי ייפול הנופל ממנו", לא בתוכו". [על-פי התקנות החלות כיום, אין אבחנה בעניין זה בין בעל הנכס המוגבה לבין בעל הנכס המונמך מבחינת האחריות לבניית המעקה הגובל, אם כי אפשר ללמוד משהו בעניין זה בחוק המקרקעין תשי"ט בקשר ל"מחוברים שבמיצר"]. אנו רואים כי מצד אחד יש בהוראות לעיל מעין תקן בנייה, או מפרט טכני, בדבר החובה להתקין מעקה לפי סוג המבנים והיחס בין גגותיהם, מיקום המעקה, גובהו וחוזקו, ומצד שני יש הרחבת החובה לפריטים אחרים של בטיחות בבנייה בכל שטח החצר והבית, מבלי להידרש לפרטים; ברור מדברים אלו כי הנחת קורה שאינה יכולה לשאת בעומס הקיים עליה, היא עבירה על ציווי "ועשית מעקה לגגך", וכך גם כל אלמנט בבניין העלול ליצור סיכון, לרבות גידול כלב נשכן - ראה חזקוני לעיל. בהקשר זה יצוין פסק דינו של השופט צבי א' טל מבית המשפט המחוזי (לימים התמנה לשופט בית המשפט העליון) ת"א 469/88 זעפרני נגד רמט בע"מ [לא פורסם, מובא בספר "תכנון דירה כחוק" מאת א' בן עזרא בהוצאת "בורסי"], ובו הקבלת הכתוב לתקן הישראלי בדבר גובה המעקה, כפי שהיה בתוקף עד שנת 1982 (על-פי תקן זה, עד שנת 1982 הייתה דרישה לגובה מעקה 90 ס"מ, ובשנת 1982 שונתה הדרישה לגובה נדרש של 105 ס"מ), ולהלן ציטוט מפסק הדין הנ"ל: "יצוין כי עשיית מעקה היא מצוות עשה מן התורה, (דברים כ"ח ח'), וחכמים קבעו גובה מינימלי של עשרה טפחים, שהם כ-90 ס"מ". משמעות הדברים היא כי חלק עיקרי מתחום עיסוק ההנדסה האזרחית נכלל בגדר הציווי לעשות מעקה.