מאז 1948, עת כינונה של מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, לא הייתה סכנה להכחדתה של מדינת ישראל, או כפי שמרבים לתאר זאת, "שואה נוספת". אפילו מלחמת יום הכיפורים, למרות האבידות הקשות בנפש, לא הביאה לתחושה כה חזקה של סכנה קיומית, במלוא מובן המילה. כיום, אנו עומדים בפני מצב שבו קיומה של ישראל נתון בסכנה ממשית אם אירן תצליח לממש את תוכניותיה הגרעיניות ולהשיג פצצת אטום. למרות העליונות הצבאית-טכנולוגית של ישראל, אירן תהיה הראשונה שתנסה לפגוע בישראל. התגוננות או "מכה שנייה" מצדה של ישראל תהיינה בעלות משמעות משנית. מכאן נובעת אותה תחושה שישראל לא תוכל להתקיים אם לאירן תהיה פצצת אטום.
תוכנית השלום בין ישראל לפלשתינים של הממשל האמריקני החדש קושרת בין הסוגייה האירנית לבין ההתנחלויות לבין מדינות ערב המכונות מתונות. הממשל האמריקני מאמין שפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני יסייע להיווצרות גוש מדינות ערביות אשר יהיה מוכן להגיע להסדרים עם ישראל, ויחד עמה לפעול כנגד אירן, ממנה חוששות אותן מדינות ערביות. לו כל הגורמים המעורבים ב"חבילה" זו באמת היו מודרכים לפי הנחת היסוד של תוכנית אובמה, ייתכן שהיה בסיס להתעקשות האמריקנית לקבוע מדיניות מזרח תיכונית תקיפה. דומה שהמציאות שונה ומורכבת הרבה יותר.
מדינות ערביות החוששות לגורלן בגלל התחזקות אירן והשגתה של פצצת גרעין על-ידה רואות את האינטרס שלהן לפני כל אינטרס אחר. אין ודאות שהכללתן של אותן המדינות, עד כדי הפיכתן למקשה אחת, מדויקת.
ההיסטוריה מוכיחה למעלה מכל ספק סביר שמדינות ערב לא ממש הקריבו את עצמן למען אחיהן הפלשתינים. העובדות הן הפוכות. נכון שהרטוריקה הפוליטית-מדינית שלהן מתלהמת, אך בפועל הן לא עשו ממש כלום עבור הפלשתינים. אם רוצים אסמכתה לכך, שאלו את הפלשתינים לדורותיהם. אפילו מדינות ערב השכנות לא יצאו למלחמה נגד ישראל אך ורק בגלל העניין הפלשתיני, להוציא מלחמת העצמאות.
נוח למדי לקבוע שישראל היא מפתח לגיבוש הקואליציה של ארה"ב נגד אירן. יחד עם זאת, כאשר האמריקנים רצו בקואליציה ערבית ועולמית נגד מדינה ערבית עוינת, עשו זאת תוך דרישה שישראל לא תהיה חלק מאותה "עסקת חבילה": מלחמת המפרץ הראשונה. ישראל חטפה ושתקה. אי לכך, הבון טון לקשור בין מדיניות ישראל בשטחים לבין יכולת לבנות קואליציה ערבית למלחמה נגד אירן אינו מחזיק מים. מי שמוכן להמר שאירן ממש מוכנה להקריב את עצמה או להילחם עד אחרון חייליה עבור הפלשתינים, הוא כמהמר במירוץ סוסים.
שתי סוגיות נראות כמכשול עצום בפני הסדר בין ישראל לפלשתינים: ירושלים ובעיית הפליטים או מה שמכונה "זכות השיבה". ייתכן שבחלוף הזמן, תימצא נוסחה שתספק את הצדדים בנושא ירושלים. מבלי לקבוע אם מוסרית, דתית או כל בחינה שהיא, יש צדק לחלק אותה, גם אם היא תחולק, החלוקה לא תסכן את עצם קיומה של ישראל, משמע כליה.
זכות השיבה, אם תינתן לפלשתינים, תהווה סימן לסופה של ישראל כמדינה היהודית, אולי אפילו בכלל. ישראל לא תסכים לכך, בשום תנאי ובשום קונסטלציה פוליטית. האמריקנים יודעים זאת, האירופים גם, וודאי מדינות ערב. לכן, מוצע כאן לנסות ולשכנע את האמריקנים, האירופים ומדינות ערב ללכת לנוסחה אחרת:
התחייבות פלשתינית וערבית לפתור את בעיית הפליטים ללא זכות שיבה, תמורת מוכנותה של ישראל להסכים ליישום מתווה זה או אחר להקמת מדינה פלשתינית.
במסגרת התוכנית, מדינות ערב תתחייבנה להפוך את כל הפליטים הפלשתינים לאזרחים שווי זכויות, להרוס את מחנות הפליטים שנועדו יותר לצריבת התודעה העולמית בעוולות היהודים, סיוע רב-היקף לשיקומם של הפליטים, הן במדינה הפלשתינית לכשתקום והן בכל הפזורה.
הסכמתם של הפלשתינים לנוסחה זו והכרה בישראל כמדינת לאום יהודית עשויות להאיץ את התהליך השלום, במסגרתו ישראל תצטרך ליסוג אל אותם גבולות 67' פלוס גושי ההתיישבות הגדולים אשר יסופחו לישראל. יוזמה ישראלית מסוג זה עשויה ליטול את העוקץ מן ההתחייבות והעיסוק הבלתי פוסק בנושא ההתנחלויות אשר לעולם לא יעמוד כנושא בפני עצמו, עשויה להבהיר היטב לכולם ממה ישראל חוששת: השמדתה. האיום של חזרת מיליוני פליטים לישראל ומה שהוגדר פעם כ"גבולות אושוויץ", הוא איום קיומי לישראל. הסרת האיום הקיומי, הצובט את לבותיהם של היהודים, תהיה בחינת סמן למוכנות הערבים להשלים עם הימצאות היהודים במרחב.
הסכמת הפלשתינים והעולם הערבי לתוכנית המוצעת יש בה כדי ליטול את העוקץ מן הברברת האירנית ולגלות לעולם שאירן "עירומה". כך גם תתאפשר בנייתה של קואליציה ממשית נגד האיום האירני.
קיים סיכוי רב שנטרול "פצצת זכות השיבה" יביא לנטרול הפצצה האירנית.
