כמחצית משירותי הצבאי, סדיר וקבע, עשיתי בלבנון, בתקופת מלחמת של"ג. בימים ההם, של לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, נהגתי לכתוב בלילות שירים ומכתמים, שרובם עסקו במלחמה ההיא ובהימצאותנו אז בתוך ארץ הארזים. באותה תקופה, למיטב זכרוני, הפכה לבנון מ"פריז של המזרח התיכון" ל"דרזדן של גרמניה". אז, כולם שנאו את כולם, כולם היו נגד כולם: שיעים נגד דרוזים, מרונים נגד סונים, לבנונים נגד סורים, מוסלמים נגד נוצרים, צד"ל נגד חיזבאללה (שהיה, למיטב זכרוני, בהתהוות ראשונית). אבל לכולם היה גם מכנה משותף אחד רחב: הם שנאו אותנו הישראלים, וזה מה שאיחד אותם אד הוק.
את המכתמים והשירים שכתבתי במלחמה ההיא אספתי והפכתי לקובץ שירים שראה אור ב-1984 וזכה לשם המתחכם
"טוב למות בעד ארצם", עם ועל כל המשתמע ממנו. הקובץ ומחברו זכו אז לחשיפה די מכובדת, אבל גם לביקורות שלא כולן נעמו לאוזניי ולעיניי. אחת הביקורות הגיעה דווקא מכתבת תרבות, שהתפוגגה כנראה עם השנים, אשר כתבה אז באחד המקומונים הכי ידועים ומוכרים בארץ. אותה אחת הכתירה את ביקורתה בכותרת:
"עמוס שריג - סכין בלב האומה". הכותרת הייתה רק פרומו לעצותיה והצעותיה לציבור הקוראים, שממנו, בעיקר מאלה שהשתייכו למשפחות השכול, היא ביקשה להיפרע ממני ולהוקיע אותי בכל הזדמנות.
עם כל הכבוד לחופש הביטוי, סברתי אז, יש גבול למה שמותר לכתוב, ולכן "כיבדתי" את המבקרת ואת עיתונה המכובד בתביעה כספית לא קטנה בגין הוצאת דיבה. לא אלאה אתכם בפרטים אלא אסתפק רק בזה: במשך כשנה וחצי התקיימו דיונים קדחתניים בפני כבוד השופט
ידין טימור. השופט טימור, כך התרשמנו אז אני ועורך דיני, צידד בי לאורך כל המשפט, מה שנתן לי תחושה טובה לגבי פסק הדין.
ואז הגיע יום מתן פסק הדין. השופט טימור נכנס לאולמו הצר והמחניק והחל לסקור בפני הנוכחים תביעות מלפני למעלה ממאה וחמישים שנים בבריטניה, תוך שהוא צועד קדימה עשור אחר עשור ומציין משפטי דיבה שונים עד אשר הגיע לתביעת הדיבה של
בצלאל מזרחי נגד עיתון
הארץ (הארץ, כזכור, טען כי מזרחי הוא אחד מתוך רשימת ה-11 המרכיבה את הפשע המאורגן בישראל). וכאן, בקטע הזה, הניף השופט טימור ביד ימין כלפי מעלה את תביעת הדיבה שהגשתי וביד שמאל את ספרי המדובר (כמה סמלי), כאילו היו שתי כפות מאזניים הנמצאות זו מול זו. ואז הוא אמר בערך כך: "אחרי ששמעתי את הצדדים, קראתי את הספר ועיינתי בביקורת, הגעתי למסקנה כי בבחירה שבין הפגיעה בפרט לבין זכות הציבור לדעת, אני בוחר בפגיעה בפרט ולכן אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע בהוצאות משפט...".
באותם רגעים, אני חייב לציין, קפאתי על מקומי, וטוב שכך, אחרת הייתי קופץ ממקומי היישר על כבוד השופט טימור וחונק אותו בשתי ידיי. אולם עם השנים למדתי לכבד את פסיקתו ואף לשמוח על כך שזו הייתה הפסיקה.
בימים אלו ממש מתנהל ויכוח מר ונוקב על תפקודה של משטרת ישראל לאור הפשעים הרבים והחמורים המתרחשים והמתרגשים עלינו כל כמה דקות. רבים מהאזרחים סבורים כי רמתה ותפקודה של המשטרה הם מתחת לכל ביקורת. אחרים, אשר אני נמנה עמהם, סבורים דווקא כי
המשטרה ממלאה את תפקידה בהתאם ליכולתה... וזו היכולת ואין הרבה מה לעשות. גם אני, כמו אחרים, סבור כי את הטענות על התגברות הפשע מחד-גיסא ועל המלחמה האנמית נגדו מצד המשטרה מאידך-גיסא, יש להפנות דווקא כלפי בתי המשפט.
השופט ידין טימור קבע הלכה מעניינת (במקרה שלי):
העדפת האינטרס הציבורי על פני זה הפרטי. עשרים וחמש שנים אחרי, מתברר כי בית המשפט נותן עדיפות עליונה לזכויות האזרח על פני הפגיעה בציבור הרחב. עד כדי כך, שהוא משחרר ממעצרם אפילו כאלה שגיליון הרשעותיהם הוא בעובי של ספר טלפונים. ותמיד זה נעשה תחת הכותרת
"לציבור לא נשקפת סכנה מהחשוד". ע"ע הרוצח-לכאורה מירושלים, שרצח את הפרקליטה לפני כשבועיים; או אותו פחימה, שרצח וביתר אם ובתה. בשני המקרים, כמו באחרים, היו נגד החשודים תלונות, הם נעצרו, נחקרו ושוחררו. ייתכן אומנם שהם שוחררו על-ידי המשטרה, אבל מן הסתם למשטרה לא היו ציפיות גדולות מבית המשפט, ולכן היא לא הביאה אותם להארכת מעצר.
אני מאלה שסבור כי עדיף 1,000 רוצחים מהלכים חופשי על פני חף מפשע אחד כלוא. יתרה מזאת, אני סבור כי זכויות אזרח הן ערך עליון. אבל השאלה היא איפה הגבול. האם עבריין מועד שאיים ברצח על אשתו למשל צריך להיות מאחורי סורג ובריח עד למשפטו והכרעת דינו, או שאולי אפשר לשחררו לביתו כי בסך-הכל מדובר בסכסוך משפחתי, וסטירה על פרצופה של האישה לא מצדיקה מעצר עד תום ההליכים??? נחשפתי לסוגיות מסוג זה לא אחת, ואני אומר לכם שלשופטים יש שיקולים שלא תמיד ברורים לאזרח הפשוט. לא לגבי
כן מעצר ולא לגבי
לא מעצר.
לעניות דעתי, המפתח להורדת עקומת הפשע נמצא בידי בתי המשפט יותר מאשר בידי המשטרה, ומתוקף זה על השופטים לפעול ביתר נוקשות כאשר מדובר בחשודים שאין זו להם פעם ראשונה לפגוע או לאיים. ולא משנה הקשר בין העבריין לכאורה לנפגע הפוטנציאלי. על השופטים להיות יותר קשובים למצוקות הציבור, אשר הפגיעה בו הפכה ללחם חוקם של עבריינים בודדים או ראשי משפחות פשע, ולתת לכך ביטוי בהחלטותיהם להארכות מעצר.
בכינוס תקשורת שערכתי בתחילת השנה בעיר דימונה בהשתתפות, בין היתר, שר המשפטים דאז פרופסור
דניאל פרידמן ועורכי דין מן השורה הראשונה, אמר עו"ד ציון אמיר, כי הוא מכיר שופט שקובע את גזר הדין (גזר, לא פסק) על-פי מה תגיד/תכתוב התקשורת ביום המחרת. לזה אני רוצה להוסיף, כי שמעתי אדם מהימן שאמר כי ישנו שופט בנגב המתגורר באחד מיישובי הלוויין אשר מחליט על מעצרו או אי-מעצרו של חשוד בדואי על-פי ההשתייכות השבטית שלו - האם הוא משבט טראבין, שיש סכנה כי יפגע ברכושו של אותו שופט כנקמה, או משבט אלואשללה, שישלים עם דבר המעצר.
אם שני האזכורים לעיל נכונים, אזי אנחנו בבעיה הרבה יותר קשה ממה שסברנו עד כה. כי אם שופט מחליט על-פי "מה תכתוב עלי התקשורת", אז זו כבר לא עשיית צדק אלא סדק בשפיטה. ואם הוא מחליט על-פי הסכנה הצפויה לו אם וכאשר, אזי אוי לה למערכת המשפט שאלו הם שופטיה.
