70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
אתמול בדיוק, לפני 70 שנה, פלשה גרמניה לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה רשמית, מטביעה בדם ואש את העולם ומשנה אותו לבלי שוב.
מלחמת העולם השנייה הינה המעצבת הגדולה של העולם כפי שהוא היום. לטוב ולרע. כל מה שקורה היום הוא חלק מגלי ההדף האדירים של המלחמה הזו. פוליטית, מדינית, כלכלית, תרבותית, חברתית וגיאוגרפית.
מה לימדה אותנו המלחמה ההיא? שאין גבול לרוע ואכזריות האדם. שניתן להשמיד אומות שלמות בהשמדה תעשייתית מתוכננת. שאין גבול לתעוזת הלב, לרצון ולעיקשות של המין האנושי. שכנראה לא נקבע עדיין קו הסבל אליו אנו יכולים ועלולים להגיע. ששקט הוא מושג יחסי. שכל עולמנו יכול להתהפך עלינו באחת. בין לילה.
אין גבול לנאיביות ולאופטימיות כשרוצים להיות כאלו. ואין גבול לחוסר האמון. לחשדנות ולשנאה – העצמית וכלפי הזולת - כשאנו בוחרים להיות כאלו.
בסוף עתידם וגורלם של בני האדם, אומות ומדינות, חברות ולאומים, נקבע על-ידי אופיים ואישיותם של פוליטיקאים. מנהיגים ומובילים אזרחיים וצבאיים. מלחמת העולם השניה הייתה מלחמה שנעה בין שני קטבים מנוגדים לחלוטין. מלחמה שהוציאה מבני האנוש את השטן שבהם אבל גם את הגדולה והגאוניות. נדיבות הלב. האהבה והחמלה. את חסידי אומות העולם.
בסוף - הכל נקבע בידי בני האדם. הכל בידינו. גם ובעיקר הגורל. אומות הלכו לאובדנן כי בחרו ואיפשרו לפוליטיקאים ולמנהיגים לעשות זאת. לעומתן אומות וחברות הגיעו לידי תהילת ושעת היפה - כי בחרו לעשות כך.
הכל בידינו. מכאן אולי המסר של מלחמת העולם השנייה - אין לקבל את המובן מאליו. אסור לחשוב שמה שהיה הוא שיהיה. ולזכור - מה קרה רק אתמול. לזכור ולא לשכוח את חולשת הדעת האנושית. את כוחם של מנהיגים המפעילים רוע ופחד חוצה גבולות. אבל לקוות – תמיד - שהטוב סופו לנצח.
