על השאלה שהוצגה בסקר של "מאגר מוחות": "בהמשך לאזהרת השר יעלון מפני 'התגלגלות במדרון חלקלק' של מי שנכנע ללחץ - האם אתה חושב שנתניהו נמצא או לא נמצא כיום במדרון חלקלק מול הנשיא אובמה?" - ענו 55% מן הנשאלים בחיוב ורק 26% בשלילה.
הגלישה במדרון החלה באימוץ מדינה פלשתינית בלב מולדתנו, עברה דרך הסכמה שקטה עם ברק להקפיא בפועל את הבנייה ביו"ש ובירושלים ולחלק צווי הריסה בכל רחבי יהודה ושומרון, ונמשכה ביד החופשית שניתנה לפרקליטות לתמוך בבג"צ בעתירות "
שלום עכשיו" להרוס עוד ועוד בתי יהודים. השתנתה גם השפה שיצאה ממשרד ראש הממשלה, מ"צורכי הגידול הטבעי" ביו"ש - אמירה אנמית כשלעצמה, ל"צרכי שמירת איכות החיים", נוסחה הומניטרית, סוציאלית-טיפולית, אך גם היא ננטשה עם כניעת נתניהו למיטשל והסכמתו להקפאת בנייה ביו"ש, שתכליתה להפסיק את זרימת הדם והחמצן אל האיבר העומד לכריתה.
את ההתקפלות העלובה של נתניהו יש להעריך על-רקע מאורע שהתרחש במקביל וכמעט והושתק על-ידי חצרו של נתניהו והתקשורת העוינת כאחד:
ועידת הפתח בבית לחם.
הרוצה לדעת מה צפוי לנו אפילו מן ה"מתונים" בערביי יהודה ושומרון, חייב ללמוד מה קרה בפתח, ומיהו
מחמוד עבאס - אבו מאזן - המכהן בו-זמנית כראש הרשות הפלשתינית, כראש אש"ף וכראש הפתח, שלושה שלמעשה הם אחד. וכאשר מסתכלים מקרוב, הן על החלטות ועידת הפתח והן על רשימת ראשי הפתח שנבחרו, חושכות העיניים. וכששמים זה על זה - את חזון המדינה הפתחיסתית-טרוריסטית כפי שנוסח בוועידת בית לחם ואת המדרון החלקלק שנתניהו מחליק בו לעבר אותה התוצאה, לא נותר ספק לגבי הצפוי לנו ממחמוד עבאס ומ
בנימין נתניהו, תחת שרביט הניצוח של ברק חוסיין אובמה.
שני אישים הזהירו והתריעו, אך מי שמע להם?
השר אדלשטיין: "אסור לנו לנהוג כאלו לא שמענו. יש לצאת ממעגל האשליות, כאלו המתונים האלה רוצים בשלום. הם אומרים בפירוש שהם תומכים בהמשך המאבק המזוין". אדלשטיין ציטט את אבו מאזן, שאמר ש"ההתנגדות" היא עדיין אופציה.
סגן השר,
הרב מאיר פרוש: "בעקבות ועידת הפתח הטרור ביהודה ושומרון עלול להתלקח מחדש".
ואכן,
אבו מאזן הכריז: "נקריב קורבנות עד שירושלים תשוב, נקייה ממתנחלים", וקורבנות נופלים בטרור או במלחמה. והוועידה הכריזה על הזכות "להתנגד לכיבוש", ו"התנגדות" אצלם פירושה טרור. ג'יבריל רג'וב, "סחבק" ידוע של הממסד הביטחוני הישראלי, אמר במפורש: "הפתח לא ינטוש לעולם את האופציה של המאבק המזוין. 'ההתנגדות' הייתה והווה אופציה טקטית ואסטרטגית, חלק ממדיניות הפתח". רג'וב נבחר ל'וועד המרכזי', הגוף העליון של הפתח.
החלטה אחרת של הוועידה אומרת הכל: "צריכה להיות התנגדות מחלטת, שממנה אין נסיגה, להכרה בישראל כ'מדינה יהודית', כדי להגן על זכויות הפליטים וזכויות בני עמנו בצד השני של הקו הירוק".
מומלץ לקרוא שוב ושוב את המשפט הזה, המסביר מדוע הם מסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית: מפני שהמדינה שייכת לפליטים הערבים ולערבים הגרים בתוכה! וזה מחזיר אותנו אל המצע המקורי של פתח, מצעו של ערפאת: מן הים עד הנהר! וערפאת הוא גם הוגה תורת השלבים, לפיה מסתפקים בינתיים בשטח שעד לקו הירוק ושומרים על האופציה לעבור לשלב הבא.
מי הם נבחרי הפתח?
נפתח באבו מאזן: כבר התרגלנו להיותו מכחיש-שואה, שבספרו "הקשר הסודי בין הנאציזם לציונות" כתב על "הפנטזיה הציונית, על השקר הפנטסטי, ש-6 מיליון יהודים נהרגו". פחות ידועה טענתו, שהציונים והנאצים קשרו קשר ציני ומקאברי לבצע טבח המוני ביהודי אירופה, כדי לגרום להם לברוח לפלשתין. לא שמענו שאי-פעם המנוול הזה חזר בו מן התזה השטנית הזאת, או שמישהו דרש זאת ממנו לפני שקיבל אותו כ"פרטנר לשלום".
אבו מאזן הוא גם האיש שמימן את
טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. את שובאכי דנו אצלנו ל-20 שנות מאסר על מימון אוניית הנשק קארן A. מה זה, בהשוואה לטבח הנורא ההוא?
הטרוריסט שתכנן את מינכן, "אבו דהוד", באוטוביוגרפיה שלו "מירושלים למינכן", כתב: "אחרי אוסלו, ב-1993, אבו מאזן הלך לגן הוורדים בבית הלבן להצטלם עם ערפאת, הנשיא קלינטון,
יצחק רבין ו
שמעון פרס. האם אתם חושבים שזה היה אפשרי, לו ידעו הישראלים שאבו מאזן היה המממן של הפעולה שלנו?".
בשנת 2000, בדיונים בין ברק וערפאת בקמפ-דייוויד, אבו מאזן היה הקיצוני שבקיצונים, והוא לא איפשר לערפאת לזוז בסנטימטר, כך דיווח המזרחן דן שיפטן.
העיתונאי המנוח
אורי דן ז"ל מצא בין המסמכים שישראל תפסה במוקטאעה ברמאללה מכתב שכתב אבו מאזן לערפאת: "תמשיך אתה לנסוע בעולם על שטיח אדום, ותן לי להמשיך ולנהל את ההונאה נגד היהודים...".
בראיון לעיתון אל-שרק-אל-אווסט הכריז אבו מאזן: "לא התחייבנו לוותר על המאבק המזוין, יש לנו הזכות להתנגד. האינתיפאדה חייבת להמשיך... אני מוסיף ואומר, שאם הישראלים באים לארצך כדי להקים התנחלות, אזי זו זכותך להגן על שלך... ההגבלות הן רק על פעולות התאבדות בתל אביב או בירושלים". זמן קצר לאחר מכן, במרס 2003, נרצחו בקריית ארבע הרב אלי הורוביץ ואשתו דינה הי"ד, ליד שולחן השבת. אבו מאזן התיר את דמם, והכתובת הזאת כתובה גם על קירות ועידת הפתח בבית לחם, לאמור: נשמח לקבל את דרישותינו באמצעות המו"מ, ואם לאו - נשוב אל ההתנגדות (המזוינת). ואין מי שיזכיר להם שכל היותם היום כאן, ולא בגלות תוניס, היא הודות להסכמי אוסלו שבהם התחייבו שלא לשוב לעולם אל הלחימה והטרור, בכל תנאי שהוא!
יוסוף טריפי מסר הודעה במשטרה, כי בשנת 1996 העביר אבו מאזן ממשרדו של ערפאת לבית אביו, ג'מיל טריפי, מזוודה ובה חצי מיליון דולר במזומן. הוא שמע, שהכסף נועד לבחירות בישראל...
באסיפה של הפתח ברמאללה, עוד ב-11 לינואר 2007, הכריז אבו מאזן בפני המון עם: "יש לנו זכות להפנות את הרובים שלנו נגד הכיבוש הישראלי. בני ישראל מוזכרים בקוראן כמשחיתי האנושיות עלי אדמות".
בכינוס איסלאמי בסנגל ב-2008, בנוכחות
אחמדינג'אד, האשים את ישראל בטיהור אתני ובקמפיין של השמדה נגד הפלשתינים.
כאשר נפח את נשמתו מרצח ההמונים, ג'ורג' חבש, הכריז אבו מאזן על שלושה ימי אבל ושיבח אותו כ"מנהיג היסטורי".
למשפחת הרוצח סמיר קונטאר שלח ברכות, ובספטמבר 2008 נפגש עימו בביירות. אולמרט העיר לו בתמימות תהומית: "אתה לא איש של טרור ולא ציפיתי ממך לפגוש רוצח מתועב כמוהו...".
בשיחת רדיו כינה שמעון פרס את אבו מאזן - "מתון". שאלו אותו: והרי האיש קרא לרצוח מתנחלים? ועל זה השיב: "לא חשוב מה הם אומרים". שכח פרס, שגם בשנת 1933 אמרו 'לא חשוב מה היטלר אומר...'.
אומרים שבוועידת הפתח "הוזרם דם חדש", ומלומדים ישראלים המופיעים בתקשורת הביעו סיפוק רב. אחד מן הנבחרים לוועד המרכזי הוא נביל שעת'. בשנת 2003, בסימפוזיון בביירות, אמר האיש: "זכות השיבה אינה אשליה, היא חלק בלתי נפרד מהיוזמה הסעודית ומתוכנית מפת הדרכים. אין פתרון זולת השיבה למולדת. זכות השיבה מובטחת לשטחי המדינה הפלשתינית וגם לערים הפלשתיניות שבשטח מדינת ישראל, בין שפליט יבחר לחזור לחיפה או לשכם - זכותו מובטחת".
ומה יהיה, אם לא ניתן לו להיכנס לחיפה? על זה השיב נבל שעת' בוועידת בית לחם: "המאבק המזוין הוא נקודה היסטורית חשובה, שהביאה אותנו עד לכאן והברירה הזו עדיין מוקנית לנו על-פי החוק הבינלאומי". משמע, שכשם שהטרור נתן להם את בית לחם, כך יחזיר אותם גם לחיפה!
עוד דמות שנבחרה לוועד המרכזי הוא ג'מיל טיראווי, חבר "פרלמנט" ולשעבר סגן מפקד "המודיעין הכללי". האיש נאשם בשליחת מתאבד להתפוצץ בקופי-שופ בתל אביב, במרס 2002.
ונבחר לוועד המרכזי ברוב עצום, גם מרואן ברגותי, ראש ארגון הרצח "תנזים", המרצה חמישה עונשי מאסר עולם.
ונבחרה גם דמות ידועה מן הרצועה,
מוחמד דחלאן. עליו יעיד לא אחר מאשר
אהוד אולמרט בעצמו, שבמאמר בוול-סטריט-ז'ורנל (2.6.02) כתב: "דחלאן איפשר לעזה לשמש כמפלט בטוח למאות טרוריסטים שברחו מן הכוחות הישראלים. בין אלה שנתן להם מחסה היה ידידו מילדות מחמד דיף, רב-מחבלים של החמאס, שדם עשרות ישראלים על ידיו... מר דחלאן, ביחד עם עוזרו, רשיד אבו-שבאכ, הם החשודים הראשיים בהתקפת טרור על אוטובוס תלמידים ישראלי בכפר דרום בנובמבר 2000. פיצוץ האוטובוס השאיר חצי תריסר ילדים נכים... פושעים כמו מר דחלאן לא ניתן לתקן, יש לבער אותם בכוח". באוטובוס היו גם שני מבוגרים הרוגים, יחד עם ילדי משפחת כהן שרגליהם נקטעו.
דחלאן הוא חביבם של האמריקנים. הם הודיעו לויסגלס שארה"ב תתמוך בהינתקות רק אם מפתחות הרצועה יימסרו לו ול-2,500 אנשי המיליציה שלו, שאומנו וחומשו על ידם כדי שיילחמו בחמאס. הסוף ידוע. כולם עברו לחמאס על נשקם ודחלאן נמלט לרמאללה.
ה-CIA האמריקני הקליט את דחלאן ואת אבו-שבאכ נותנים את ההוראות לביצוע פיגוע האוטובוס והעביר את הקלטת למודיעין הישראלי, ש...גנז אותה. ("בשבע", חגי הוברמן, 5.8.04).
אותו דחלאן הכריז השנה בטלוויזיה הפלשתינית: "אני רוצה לומר בפעם ה-1,000, בשמי ובשם כל חבריי בפתח: אין אנחנו דורשים שהחמס יכיר בישראל. להפך, אנחנו תובעים, שהחמס לא יכיר בישראל, מפני שעד היום הפתח אינו מכיר בישראל". גם אבו מאזן בעצמו אמר דברים דומים בשנת 2006.
נסיים רשימה עצובה זו בנימה מעט מבודחת, בעזרת דברי ליצנות הגובלים בהשתטות של הנשיא פרס. הפרופ' אפרים קרש בספרו "אוסלו - הטעיה עצמית" מצטט אותו כך: "אני חושב שמה שחשוב באמת לתהליך שלום זו יצירת פרטנר, יותר חשוב מתוכנית. מפני שתוכניות אינן יוצרות פרטנרים, אבל אם יש לך פרטנר, אז אתה יכול לשאת ולתת על תוכנית".
ומה, שאל קרש, אם הפרטנר אינו ממלא את התפקיד שהועדת לו? על כך השיב פרס: "אנחנו נעצום את העיניים. אנחנו לא נמתח ביקורת. מפני שלמען השלום אנחנו חייבים ליצור פרטנר".
