סוגייה חשובה מאוד המלווה אותנו לאורך התורה, לפחות מתחילת ספר 'שמות' ועד סוף ספר 'דברים' הינה: מהי מנהיגות יהודית אידיאלית?
אפשר להתמודד עם הסוגייה על-ידי בדיקת אופיו ומעשיו של מנהיגנו הראשון, משה רבנו, וגם על-ידי בדיקת הסיבות לדחיית פנחס כיורשו למרות אופיו ומעשיו הדומים - למראית עין - לאלו של משה רבנו.
גדול המנהיגים בכל הדורות, ללא עוררין, היה משה רבנו. ומשה רבנו הצטיין בשלוש מידות שהראשונה שבהן הייתה קנאותו לה'. הרי, מעשהו הראשון - הריגת המצרי שהיכה את העברי - היה תוצאה מובהקת של קנאות. אחר-כך, בחטא העגל, בנוכחותו לראות את העם עובד עבודה זרה, משה שיבר את הלוחות, טחן את עגל הזהב וציווה את בני לוי להרוג "איש את אחיו ואיש את רעהו (שמות ל"ב, כ"ז). האם אלה אינם מעשי קנאה גדולה לה'? לכן, דוגמתו של משה רבנו צריכה לחזק בנו את הדעה שדווקא הקנאות הינה מידה ראויה ורצויה בקרבו של מנהיג הרואה את מטרתו הראשונה לעשות את רצון ה'.
אם הקנאות איננה מידה הפוסלת אדם להפוך למנהיג - כפי שהייתה מידה זו מושרשת עמוק בנשמתו של משה - אז מדוע לא נבחר פנחס ליורשו של משה?
הפתרון לשאלה הזו טמון ביתר מידותיו של משה רבנו. משה היה אף אוהב גדול לבני ישראל וסניגורם הגדול אל מול ה'. מידה זו, בצוותא עם קנאות לה', נראית קשה ביותר להיאחז בה. ברם, משה עשה זאת דרך כל המשברים שפקדו אותו כמנהיגו של דור המדבר. באופן עקבי כאשר בני ישראל חטאו וה' רצה להשמידם, משה עמד בתווך ו"שכנעו" לנחם "על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (שמות ל"ב, י'ד).
ברם גם פנחס הפגין אהבה גדולה לעם ישראל. כאשר הם נצמדו לבנות מואב ולבעל פעור הוא הבחין בסכנה הגדולה הנשקפת להם מפני קנאותו של ה'. הריגת זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, יחד עם כזבי בת צור היה מעשה של כפרה וניקיון הרפש המוסרי מתוך עם ישראל שהציל אותו מכיליון - בדיוק על-פי מסורת הקנאות של משה רבנו והקב"ה עצמו.
לכן, כל זה מחזק את השאלה: מדוע לא נבחר פנחס כיורשו של משה? הרי גם הוא היה קנאי לה' ואוהב גדול של בני ישראל. התשובה נמצאת במידה השלישית והגדולה ביותר של משה, ואשר נעדרת מנשמתו של פנחס. משה רבנו, למרות גדולתו ובגלל גדולתו - קרי, קירבתו לה' - היה "ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג'). על פנחס סיפרו חז"ל שבאחרית ימיו, ככהן גדול בימי השופט יפתח, כשל פנחס כישלון מנהיגותי צורב. יפתח בטעותו הנוראית נדר נדר שאם ה' ייתן את בני עמון בידו, "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה" (שופטים, י"א, ל"א). אחרי חזרתו הביתה מניצחונו הגדול, מי יוצאת לקראתו בתופים ומחולות - לא אחרת מאשר בתו היחידה. במקום לחפש כל דרך הלכתית להתרת הנדר, שקיומו מהווה איסור מוחלט על-פי ההלכה, התווכחו שני המנהיגים - יפתח ופנחס - מי יבוא אל מי. יפתח טען שמכיוון שהוא השופט, על הכהן הגדול לבוא אליו. מנגד, פנחס טען שאל לו ככהן גדול לבוא "אצל עם הארץ". בהיותם דנים בנושאים "הגורליים" הללו, גורלה של בתו של יפתח היה נתון בין חיים ומוות. לבסוף, פנחס לא אזר בנפשו את הגדולה והענווה לבוא אל יפתח, ואחרי חודשיים של המתנה "ויעש לה (אביה) את נדרו אשר נדר" (שופטים י"א, ל"ט). ברור לכל שגאוותו של פנחס הכשילה אותו.
לו הייתה אהבתו של פנחס לעם ישראל גדולה מספיק, הייתה היא מתגברת על גאוותו ומכניעה אותה, כך שהוא היה בא אל יפתח ומתיר את נדרו. אגב, מדהימה היא העובדה שבפרשה הבאה שבתורה אחרי 'פנחס' - 'מטות' - הנושא הראשון הינו התרת נדרים. זה לא קרה באקראי, אלא מהווה ראיה חותכת לכך שה' ידע את סתרי לבו של פנחס - שהוא ייכשל בנושא התרת נדרים בגלל גאוותו - ולכן לא רק שהכין תרופה למכה אלא גם קבע בפרשת 'פנחס' שיהושע, ולא פנחס, יהיה יורשו של משה.
אליהו הנביא, גלגולו של פנחס על-פי הקבלה, גם היה קנאי לה'. בהר הכרמל, על-פי קריאתו, ה' הוריד אש מן השמים במבחן גדול נגד נביאי הבעל לעיני בני ישראל. אחר-כך הוא שחט את נביאי השקר בקנאה גדולה לה'. ברם, כאשר אליהו הצהיר לה' "קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א', י"ט, י"ד), ה' ציווה עליו לסיים את תפקידו ולמשוח את אלישע כממשיך דרכו. גם בפרשה זו, רואים אנו שקנאות לה' בלבד אינה מידה מספקת למנהיגות ואפילו לא לנבואה. לו היה מצטיין אליהו גם בסניגוריה למען עם ישראל - שבאה מאהבה גדולה - הוא היה ממשיך בשליחותו.
ישנו פרק מיוחד בהיסטוריה של עם ישראל - תקופה של מנהיגות על-ידי קנאים - תקופת המכבים שבה הם הביסו את יוון, טיהרו את בית המקדש ונתנו לנו את חג החנוכה. ברם, כל תקופת שלטונם בארץ תמה אחרי כמאתיים שנה. מדוע? חז"ל קבעו שחטאם היה שנטלו את המלכות בנוסף לכהונה. בקנאותם לה' הם אזרו אומץ להילחם נגד היוונים והמתייוונים, ובאהבתם את עם ישראל הם לחמו כמיעוט קטן חסר כל סיכוי, כביכול, נגד אויבים עצומים. ברם, גאוותם שהתבטאה בנטילתם את המלכות בנוסף לכהונה סגרה עליהם וסיימה את תפקידם בהיסטוריה של עם ישראל.
לסיכום, הפורמולה למנהיגות יהודית ראויה נקבעה עם מנהיגותו של משה רבנו. מנהיג יהודי נדרש לשלוש מידות כדי להצליח בהובלת העם - קנאות גדולה לה', אהבה גדולה לעם ישראל וענווה גדולה כנגד יצרו. את כולן היו מוצאים אצל משה רבנו בכמות הגדולה ביותר, ולכן הוא היה מנהיגינו הטוב ביותר - רבנו, מלכנו, נביאנו, איש האלוקים ועבד ה'. יהי רצון שנזכה למנהיגות כזו במהרה בימינו.
