צפיתי אתמול בערב, כמו אוהדי כדורגל רבים, בעוד משחק של נבחרת ישראל, זאת שנאמר עליה שאם היא תיכשל, לא נעפיל למונדיאל עוד שנים רבות. האמת שאין לי מושג מהיכן שאבתי את האופטימיות והתקווה שאולי הפעם, לאחר שנים של אכזבות, יתרחש הנס ונזכה לראות נבחרת ישראלית באליפות העולם בכדורגל. ברמה שהציגו השחקנים כולם, לא ראוי אפילו לשלם את דמי ההרשמה, להשתתפות במונדיאל.
המשחק מול נבחרת לטביה הבהיר שהכישלון אינו סימפטום של מאמן מסוים או שחקנים בודדים, זה פשוט מנטליות של "לוזרים" שפשוט לא מגיעים כדי לנצח. אם כך, למה להמשיך להתבזות ברחבי העולם, לבזבז סכומי עתק על מאמנים, משחקי ידידות ושעות שידור על נבחרת שאין לה, וכנראה גם לא תהיה לה, עם כל הצער, שום תכלית.
ההישג היחיד שאנחנו יכולים להתפאר בו לפחות בשלושת הקמפיינים האחרונים (אולי אף יותר), הוא בתחום יצירת התקווה המזויפת שהפעם זאת הנבחרת שתרסק את היריבים, ובכלל מי זאת קפריסין או לטביה, מי הם השחקנים של איי פארו לעומת הכוכבים הכחולים-לבנים ובכלל עברנו כבר בקלילות את שוויץ.
לפחות בתחום אחד יכולנו להציג ניצחון מוחץ, בתחום של העיתונות שעוסקת בהרחבה, כאילו זה העיקר, בתגובתו הבוטה והלא מקצועית, בלשון המעטה, של קפטן הנבחרת, שחקן מוכשר כשלעצמו, להחלטה של המאמן הלאומי להחליפו כ-30 דקות לסיום, או מי יהיה המאמן הראוי הבא.
גילוי נאות: תכננתי לפרסם את המאמר אתמול בערב, מיד אחרי המשחק, אבל במחשבה שנייה החלטתי לחכות לפרסומים היום, שעוסקים, איך אפשר שלא, במי יהיה המועמד הראוי לאמן את הנבחרת.
אז זהו, שעם כל הרצון הטוב, נטול ציניות, לראות את דגל ישראל במונדיאל, ואולי אפילו לחלום, רחמנא ליצלן, שנגיע לגמר, הגיע הזמן לסגור את הסטראט-אפ הכושל הזה, שמוחזק בהנשמה מלאכותית, לאפסן אותו בקפסולה מיוחדת שתיפתח רק בעוד 25 שנה, שיחלוף לו דור המדבר, ולא להעביר את השרביט לאף אחד מאלו שאימנו או שיחקו בנבחרת ישראל בעשור האחרון.
אולי עד אז, כשיחלפו להן שנות דור, ייוולדו שחקנים שבאים לנצח ולא להפסיד, יהיו פה מאמנים שידרשו מהשחקנים, "לשרוף" את הדשא במשך 90 דקות, ולא להלך להם כאילו מדובר בטיול בחיק הטבע. כשזה יקרה, יבוא הקהל בהמוניו ולא יצטרכו לחלק אלפי כרטיסים חינם רק כדי להראות יציעים מלאים.
את הכסף שנחסוך יש להשקיע בענפי ספורט שבהם נדרשת יכולת אינדיבידואלית, לא נטולת הפסדים, כדוגמת: אתלטיקה, שחייה, טניס, ג'ודו וכו'. בענפי ספורט רבים נפרצה הדרך, גם אם לא נטולת הפסדים, שמראה על רוח ספורטיבית, רצון עז לנצח ורצון כנה לייצג בכבוד.
ראוי גם להמשיך להשקיע בספורט הנכים שמספק, כמעט בצורה מסחרית, מדליות זהב, גאווה לאומית והכי חשוב ספורטאים גדולים שנותנים לכולנו קורת רוח.
