לאחר התאבדותו של דודו טופז ז"ל ניתן היה לקרוא תחת כל עץ פורומי / אינטרנטי / טוקבקיסטי רענן הבעות זעזוע על כך ש"לא שמרו על אדם חולה" ש"היה בדיכאון", ו"כיצד השב"ס לא הצליח להתאים את נהליו" ל"עובדה שדודו טופז היה בדיכאון". יש טעם לפגם בזעם הקדוש הזה. האם דודו טופז התאבד משום שהיה "חולה דכאוני"? מי שמייחס את התאבדותו ל"מחלה" שיוחסה לו בימיו האחרונים, מעקר את דודו טופז מזהותו כאדם אשר יכול לבצע בחירות והופך אותו לאובייקט פסיכיאטרי חסר יכולת בחירה, מין רובוט אשר מונע על-ידי "אי האיזון הכימיקלי במוחו". אני חושבת שדודו טופז התאבד משום שהוא ידע שהטוב ביותר - תהילה רבת שנים, מאחוריו, והרע ביותר לפניו - ישיבה בכלא של X שנים, תנאים לא תנאים (כמה נוחה יכולה להיות המקלחת הקרה בכלא לעומת הג'קוזי בבית) - ובעיקר - בושה ציבורית.
דודו טופז ביצע מעשה רציונלי לאחר שחישב חישובים של כדאיות - טופז העדיף לסיים את חייו שהיו מלאים ומספקים עד כה, מאשר לגרור עוד כמה שנים בתנאים לא תנאים. כל ניסיון להציג את התאבדותו כביטוי ל"מחלה" אשר כביכול הייתה לו, מעקר את דודו טופז מזהותו כאדם בעל יכולת בחירה. דודו טופז התאבד. הוא איננו. אך לא ניתן 'להרוג' את הדמות שבחרה, עד ליום מותה, בין טוב לרע, והחליטה שבנסיבות הקיימות - המוות הוא הרע במיעוטו.
אגב, גם את מעשהו האלים של טופז ייחסו ל"מחלה" נפשית שכביכול לקה בה, אך גם שם הייתה בחירה. דודו ערך שיקולים של עלות אל מול תועלת וחשב שלא ייתפס, וכי להרביץ לכמה ידוענים זאת עוד משימה מבדרת ב"ראשון בבידור" (כמו להשליך שוקולדים אל פיה של אישה שמנה). משגילה שנתפס והבין את גודל וחומרת מעשהו הביע חרטה, וייתכן שבנוסף לידיעה שאין משמעות בישיבה בת שנים בכלא, גם החרטה תרמה לשיקולי ההתאבדות שלו.
הנה אם כן - התאבדותו הייתה אקט אנושי - אקט שנבע מהרהורי חרטה, משיקולי עלות מול תועלת, לא אקט חולני, כפי שטוקבקיסטים / פורומיסטים / טוריסטים הרבו להגג - לא אקט שנבע מ"מחלה". כל ייחוס של מעשה של אדם ל"מחלתו" מעקר אותו מאנושיותו.
באותם ימים לערך, התפרסם בכל העיתונים ראיון עם אבי דר, החשוד (אני מציינת חשוד למען הפרוטוקול, אך הודאותו והראיות החזקות אינן מותירות ספק) ברצח אישה יקרה - ציפורה נחמו ז"ל, שמסע חייה נקטע בשיאו - כאשר גילתה את זהותה של האישה שעל-שמה נקראה ואשר נספתה בשואה.
החשוד ברצח, אבי דר, עשה צעד מפתיע - בניגוד למסדר הנאשמים אשר מבקשים לפטור את עצמם מן הדין, הוא הכריז קבל עם ועדה שהוא "אינו חולה נפש, והוא מבקש לעמוד לדין". במקום להצדיע לצעד הראוי (לא, הוא חלאת המין האנושי שרצח אישה בדם קר באלימות מצמררת, אבל עדיין) - נאשם שחפץ ליטול אחריות על מעשיו, השיב אותו עורך דינו לתבנית "חולה הנפש". לאחר שאבי דר התראיין וביקש לעמוד לדין וסירב לאפשרות של פטור מחבות פלילית תחת ומאחורי החצאית של "מחלת נפש", אמר עורך דינו בזחיחות (ציטוט מתוך כתבה שפורסמה פה):
פרקליטו של דר, עו"ד אריאל הרמן, הסתייג מדבריו של מרשו והבהיר כי בשלב זה נמצא אבי דר במעצר בתנאי הסתכלות ואשפוז על-מנת לבדוק האם הוא היה אחראי למעשיו בזמן המעשה. "לי אין הכרעה בעניין. בשביל זה הוא נבדק בדיקה פסיכיאטרית ומשתף פעולה", אמר. עוד הוסיף כי לדברי דר, לא הייתה לו כל כוונה להרוג את נחמו ז"ל.
האם הבחירה לעמוד לדין חרף תיוגו של אדם כ"חולה נפש" וחרף האפשרות הנוחה לכאורה של פטור מחבות פלילית, היא "עניין לרופאים לענות בו" ולא לעורך הדין? לא! עורך הדין מתחמק מנגיעה בסוגייה מוסרית רבת-משמעות. זכותו של אדם לעמוד לדין ולהיות מוצג קבל עם ועדה כאחראי למעשיו - חרף העובדה שמישהו תייג אותו כחולה נפש. בעוד שהתווית של מחלת נפש מתיימרת להיות עניין רפואי (היא לא, שכן לאורך הדורות התיוג של 'חולי נפש' שימש כשומר של נורמות חברתיות), הרי שבחירתו של אדם לעמוד לדין
וליטול אחריות על מעשיו הינה בחירה מוסרית גרידא, ופה המשפטן יכול לתרגם את רצונו המוסרי של הלקוח לטיעון משפטי (זהו פגם נוסף בהתנהלותו של עורך הדין, בניגוד לכללי האתיקה אשר מחייבים עורך דין לפעול במסירות למען האינטרס של לקוחו, הוא קבר את האינטרס של לקוחו בפח, ועוד אשוב לשם): לו הייתי עורכת דינו של הרוצח השפל הזה הייתי אומרת למצלמה דברים אחרים: "הלקוח שלי חפץ לעמוד לדין, יש לכבד את רצונו זה בשם ערך כבוד האדם. בכך מקוים גם ערך כבוד המת - הנה רוצח שאינו מסתתר מאחורי החצאית הנוחה של תיוג פסיכיאטרי, אלא חפץ ליטול אחריות על מעשיו ולשאת בעונש אשר יושת עליו. בכך מקוים גם ערך חברתי חשוב - יכולתם של אנשים ליטול אחריות על מעשיהם. כך הסדר החברתי והמוסר יצאו נשכרים".
אך לא, עורך דינו של אבי דר פספס את הרגע הראוי, שבו נאשם - כמעט בפעם הראשונה בתולדות ההיסטוריה הפלילית של ישראל - מסרב לחסות של הפטור ה'פסיכיאטרי' ומבקש לעמוד לדין. במקום לכבד את רצון הלקוח הוא מגמד את הלקוח למעמד של "חולה נפש" חסר רצון - הם, הפסיכיאטרים ידעו מה טוב בשבילו (למרות שתפקידו של עורך דין הוא לגלם את רצון לקוחו ולתרגמו לשפה משפטית ויתר עורך הדין הנכבד על ביטוי רצונו של הלקוח, ונטל חלק בביטול רצון זה), והוא "משתף פעולה" עם רופאיו. "שיתוף פעולה" הוא מונח הלקוח מעולם המוסדות הכוללניים (ראה גופמן) בכלל והמוסדות הפסיכיאטרים בפרט - חולה טוב הוא חולה צייתן אשר "משתף פעולה", וחולה רע הוא חולה "חסר תובנה למצבו" אשר מסרב לקבל עליו את תווית "חולה הנפש" ואינו מציית לתווית שהושתה עליו ולמה שמתבקש ממנה (בליעת תרופות בצייתנות).
קרי, במקום לכבד את רצון הלקוח, לשאת באחריות ולעמוד לדין, גימד עורך הדין את לקוחו למעמד של חולה צייתן אשר משתף פעולה, תוך 'שכיחת' תפקידו לעמוד על רצון לקוחו, גם אם הרצון הזה הוא לשאת באחריות לרצח שביצע.
