בכל יום של תשעה באב ובכל יום זיכרון לשואה ולגבורה, וגם בשאר ימות השנה, אני תוהה ומהרהר באותה שאלה - שאלה גדולה מאוד בעיניי: מדוע קבעו חז"ל את הסיבות לאסונות שפקדו את עם ישראל בתשעה באב - חורבן הבית ראשון ושני - ברם לא הצליחו "לגלות" את הסיבה לשואה?
כידוע, חז"ל הצהירו בריש גלי שחורבן הבית הראשון וגלות בבל באו כתוצאה של שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. את חורבן הבית השני וגלות רומי הם שייכו לשנאת חינם, לאי-מתן כבוד איש לרעהו, ועל שקבעו את דיניהם על-פי דין תורה ולא נהגו לפנים משורת הדין. ובכן, המסקנה הפשוטה והברורה שאימצו חז"ל וחתמוה בתפילתנו זה אלפיים שנה היא:
"מפני חטאינו גלינו מארצנו".
משום מה, משהו חריג קרה בשבעים השנים האחרונות - אחרי השואה הנוראה - שעומד בניגוד לרוח האמיצה של העבר. היום, מנהיגי העם מסרבים בעיקשות לקבוע את הסיבה לשואה. מה הן הסיבות לכך? האם השואה היא אירוע מיוחד שאי-אפשר לייחסו לחטאינו? האם מנהיגינו הרוחניים חוששים להתעמת עם ניצולי השואה וצאצאיהם, שמא הם יכעסו עליהם אם הם יצהירו שהשואה אינה שונה כלל מיתר האסונות שפקדו את עם ישראל, שכולם באו כעונש על חטאינו?
נראה לי שמצבו של עם ישראל הינו כה עגום, שכל כך הרבה יהודים איבדו את אמונתם באלוקי ישראל - מתחילת האמנסיפציה, "ההשכלה" והרפורמה - שמנהיגי העם לא העזו לומר לעדרם את הדבר שהיה אמור להיות הכלל הגדול ביחסים המיוחדים שלנו עם אבינו שבשמים. יראת העם, שגברה על יראת השם בקרב רבותינו, גרמה להם להצהיר שהשואה הינה אירוע מיוחד עם כללים מיוחדים, שונים מחורבן שני הבתים. שם הם ראו בנבוכדנצר וטיטוס כשליחי ה' שביצעו את תוכניותיו (ביתר התלהבות יש לומר, ועל כך הם נענשו). את היטלר, יימח שמו וזכרו, הם סירבו לראות כשליח של ה', כאילו שה' בזמן השואה היה חסר אונים, ח"ו, הפך מטוב לרע, ח"ו, או אולי הוכיח דרך השואה שהוא אינו קיים, חס וחלילה כפול ומכופל.
סירובם של גדולי דור השואה לקבוע את הסיבות לקיומה מהווה כפירה ממש בקיומו ובמידותיו הכל-טובות של ה'. והתוצאות החמורות לשתיקתם של מנהיגי העם רק חיזקו את הדעה הרווחת שליהדות אין תשובה למה שקורה בעולם, שהיהדות איבדה את כוחה המוסרי ואפילו את הרלוונטיות שלה ליהודים. התוצאה מהמסקנה הקשה הזו שהתפשטה עקב אותה גישה חריגה לשואה היא בהאצת קצב נישואי התערובת, בהגברת החילון בקרב רבים מן המשכילים של עמנו ובנטישה הגדולה של מדינת ישראל על-ידי יהודי הגולה שאינם רואים בה את מה שהיא הייתה כמעט אלפיים שנה - היעד והמטרה הראשית של הווייתנו הדתית והלאומית. את כל התוצאות החמורות הללו אפשר בקלות להצמיד מול דלתם של רבותינו שאיבדו את העוז והקנאות לזעוק את האמת: מפני חטאינו הביא עלינו ה' את השואה!
למעשה, אלי ויזל ועמיתיו, למרות כל כוונותיהם הטובות, נכשלו כשלון חרוץ. ומדוע? כי הם אמרו רק חצי מן האמת: כן, שנאת הגויים הייתה הגורם המיידי לשואה, אבל הגורם השורשי לשואה נמצא בנו.
ומהי האמת המלאה שהיו צריכים רבותינו ללמדנו לפחות שבעים וחמש שנה? האמת הינה כדלקמן: מפני חטאינו גלינו מארצנו, וכל מסעי הצלב, הפוגרומים, האינקוויזיציות והגירושים שעברנו באו עלינו מפני שגלינו מארצנו. עד כאן אין מקום לעוררין, כי האסונות הנוראיים באו עלינו כתוצאה ישירה לגירושינו מביתנו הלאומי. ברם, משהו גדול, מהפך היסטורי ממש התרחש בשלהי המאה התשעה עשרה. ב-1897, העיר את עם ישראל באירופה איש אחד - בנימין זאב הרצל - שהמציא את התנועה הציונית. הקונגרס הציוני הראשון התנהל בבאזל באותה שנה ותנועת שיבת ציון החלה לקרום עור וגידים. עשרים שנה לאחר מכן, ב-1917, בהתפתחות כמעט ניסית, בריטניה, שזה עתה השתלטה על "פלשתינה" הכריזה בהצהרת בלפור שארץ ישראל תהיה ביתו של עם ישראל. כל זה קרה אחרי היעדרות לאומית של כמעט אלפיים שנה של מדינה יהודית בארץ הקודש.
ומה הייתה התגובה היהודית לאותם אירועים ניסיים? אדישות כמעט טוטאלית, ועלייה כמעט אפסית. ה' התחיל את התהליך ב-1897, וציפה מאיתנו להתעורר. הוא הוסיף עוד מהלך ב-1917, וגם זה לא עזר. אז ב-1937, אחרי עוד 20 שנה, ו-40 שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון החליט ה' להעניש את בניו הסרבנים. כפי שדור המדבר שמאס בארץ חמדה מת במדבר, כך דור הרפורמה וההשכלה, שמאס בה' ובתורתו מחד-גיסא, ומאס בארצו מאידך-גיסא, הושמד במדבר אירופה.
האם זו לא האמת? כל היהודים שעלו ארצה לפני השואה ניצלו ממנה. כמעט כל אלה שסירבו לעלות נרצחו. וכמעט כל אלה שברחו מערבה לארה"ב או מזרחה לרוסיה, גם הם "מתו". ואם לא הם, אז בניהם או נכדיהם מתים יום-יום בשואה השקטה, היא ההתבוללות הנוראה שמחסלת את רוב רובם של יהודי הגולה.
האם זו לא האמת? איפה הרבנים וה"מנהיגים" של עמנו? מדוע אתם שותקים? מה תגידו לה' כאשר תישאלו: מה עשית למען עם ישראל?
