הדבר היחיד שנזכר בתורה בהקשר לאותו תאריך הוא יום התרועה:
"וּבַחדֶשׁ הַשְּבִיעִי בְּאֶחָד לַחדֶשׁ מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׁוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:". (במדבר כ"ט 1 ) אזכור נוסף לגבי אותו תאריך אפשר למצוא גם בספר ויקרא :
"וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל לֵאמר בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קדֶשׁ: כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׁוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיְהֹוָה : (ויקרא כ"ג 24-25). מדוע אם כן, שוּנָה שמו של האחד לחודש תשרי, מיום תרועה או יום 'זיכרון תרועה' לחג "ראש השנה" ?
על-פי הפסוקים הנ"ל, עולה כי זמנו של חג זה הוא :
"בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחדֶשׁ". ולא תיתכן שנה שמתחילה מאמצעיתה. משל לאדם שרוצה לחגוג לבנו יום הולדת בהגיעו לגיל שש עשרה וחצי. בהתאם לכך את ראש השנה יש לחגוג בתחילת השנה לא באמצעה. ואם חודש תשרי הוא החודש השביעי, אזי בהילוך לאחור נמצא שחודש ניסן הוא החודש הראשון, ובו ראוי לחגוג את חג ראש השנה. ואכן, רק לגבי חודש ניסן נאמר בתורה במפורש שהוא ראשון החודשים, היינו ראש השנה :
חֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (שמות י"ב 2) . כלומר: על-פי התורה, ראש השנה העברי אכן חל באחד לחודש ניסן. איך אם כן, הפך יום האחד לחודש שביעי, לראש השנה?
הלוח העברי
על-פי הפסוק:
הַחדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (שמות י"ב 2). מתחילה השנה העברית באחד בניסן, וראוי היה שחג ראש השנה יחול בו. כמו שאר עמי העולם העתיק. בכל מקום על פני כדור הארץ, מתחיל מחזור חיי הטבע בעונת האביב, שאז ישנה התעוררות של החי והצומח מתרדמת החורף. הצמחייה פורחת, ובעלי החיים ממליטים...וכו', התחלה חדשה של כל הטבע.
ההתחלה נמנית מעת הפריחה ולא מעת הזריעה שהיא עונת הסתיו. כמו שיום הולדת לאדם נמנה מיום לידתו ולא מיום שאביו הכיר את אימו, ולא מזמן המשכב של הוריו שהוא זמן הזרעתו. כך גם בטבע. עונת האביב היא עונת הפריחה בצמחייה וההמלטה בעולם החי. ולכן ראוי שתחילת מניין השנים יתחיל בעונה זו- עונת האביב.
ואכן גם בבבל (עירק של ימינו) , ראש השנה נחוג בעונת האביב. חג הקציר הוא סיום מחזור בטבע, ושם הוא נחוג בחודש אלול, או אוּלוּלוּ, שבאכדית פירושו
קציר. ומיד אחריו בא חודש
תִּשְׁרִי ['תשריתו' בשפה האכדית] שפירושו "התחלה" ['תשרת' באוגריתית] ובו מתחילה עונת טבע חדשה.
התבוללות היהודים בתקופת שיבת ציון
ואולם, בימי עזרה ונחמיה, בתקופת שיבת ציון, עלו לארץ יהודים מתבוללים שהביאו עימם תרבות בבלית שלמה שנחשבה עליונה ומתקדמת בהרבה מזו של יהודה. בין כל השינויים הגדולים שהם הכניסו לתרבות היהודית אפשר למנות את ביטול האלפבית העברי הקדום שבו נכתבה התורה, והחלפתו באותיות אשוריות. ממש כמו שעשה מוסטאפה כאמל אתאטורק בטורקיה בשנת 1928, כשהמיר את האותיות הערביות של השפה הטורקית לאותיות לטיניות. השפה הטורקית לא נשתנתה, אבל כתיבתה נעשית היום באותיות לטיניות. כך גם עזרא ונחמיה. הם וויתרו על הכתב העברי הקדמון, למרות קדושתו היתירה, והמירו אותו באותיות אשוריות. באותה דרך הם וויתרו על ספירת החודשים הישראלית שבתורה, שמבוססת על ספירה אובייקטיבית כמו ימי השבוע, החודש הראשון, החודש השני, החודש השלישי...וכו' והמירו אותה בלוח החודשים הבבלי שמבוסס על אליליהם.
לדוגמא, החודשים שנמנים בתורה: בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: (בראשית ז' 11)
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהֹוָה: (ויקרא כ"ג 5) וכן בעוד מקומות הרבה.
למעשה, אין שום אזכור בתנ"ך לחודשי השנה הבבליים לפני מגילת אסתר, וזה סימן מובהק להשפעה בבלית. המקום היחיד שמזכיר את חודש תמוז בתנ"ך הוא כאשר הנביא יחזקאל מתאר את החלפת הפולחן של יְהֹוָה בהר הבית בפולחן האל
תמוז: וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת
הַתַּמּוּז: (יחזקאל ח' 14). או כשירמיהו מדבר על נביאי האל
אֱלּוּל, הוא מתאר את נבואתם כחזון שקר שמקורו בתרמית ליבם של הנביאים: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר, וְקֶסֶם וֶאֱלּוּל, וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם: (ירמיהו י"ד 14)
שלא כמו בפנתיאון היווני-רומי שבו כוחות הטבע מחולקים לאלילים שונים, כגון:
ארוֹס - אל האהבה והתשוקה המינית שנקרא
קופידון במיתולוגיה הרומית, או
אפרודיטה - אלת האהבה והיופי שבמיתולוגיה הרומית נקראת
ונוס, וכן
בכּחוּס היווני שהוא
דיוניסוס הרומי- אל היין וההוללות וכן
ארס- אל המלחמה היווני שהוא
מרס הרומי... וכו'. בפנתיאון הבבלי חולקו כוחות הטבע בין האלים לפי חודשים. כל אֵל מקבל עדיפות פולחן למשך חודש אחד.
ניסן - הוא אֵל הפריחה והצמיחה,
תמוז - אֵל החום והאש,
אלול - הוא אֵל הקציר,
תשרי - הוא אֵל כל ההתחלות...וכו'. כלומר: מה שאנחנו שהיום אנחנו מכנים לוח השנה העברי אינו אלא בעצם לוח שנה אלילי שמחלק את השלטון על פני האדמה בין אלילי בבל לפי חודשים.
שינויים נוספים שנכפו ע"י המתבוללים ששבו מגלות בבל הם : מציאות העולם הבא - ובהתאם לכך תפיסת הגמול של
שכר ועונש לעתיד לבוא, תחיית המתים, אפוקליפסה של קץ הימים, האמונה בביאת המשיח באחרית הימים...וכו', דברים קשים שעומדים בסתירה גמורה לתפיסת התנ"ך, בכל התנ"ך כולו, אין ולוּ התייחסות אחת למרכיבים הללו. יתירה מכך, במקומות הרבה, מתפלמס התנ"ך עם ההשקפות הללו, תוך שהוא מתנגד להן נחרצות.
הסיבה להיקף העצום כל כך של התבוללות היהודים בדת הבבלית ובתרבותה, נבע מניצחון הצבא הבבלי בהנהגת המצביא הגדול "נבוכדנצר הראשון" על צבא יהודה בשנת 586 לפני הספירה. בעולם העתיק נתפסו המלחמות בין העמים, כמלחמות בין האלוהויות של הצדדים.
ביציאת מצרים, כשבני ישראל נלחצים, מכך שנלכדו בין הים ובין צבא מצרים הרודף אחריהם, מרגיע אותם משה בטענה ש
יְהֹוָה הוא הנלחם במצרִים ולא הם, לכן אל להם לדאוג : "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם
אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:
יְהֹוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:" (שמות י"ד 13-14).
בנאום הסיכום הגדול של משה, הוא מאזכר את פרשת המרגלים, ואת הפחד הגדול שנפוץ בעם בעקבות דיווחי המרגלים על עם של ענקים שיושב בארץ. שוב, משה מרגיע אותם בטענה דומה -
יְהֹוָה הוא הנלחם באויבי ישראל ולא הם: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם
לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: (דברים א' 29-30)
גם בנאום הסיכום של יהושֻעַ בן נון בפרק כ"ג, אנו מוצאים שהוא מייחס את כיבוש הארץ ל
יְהֹוָה: "וַיְהִי מִיָּמִים רַבִּים אַחֲרֵי אֲשֶׁר
הֵנִיחַ יְהֹוָה לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים: וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לְכָל יִשְׂרָאֵל לִזְקֵנָיו וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי זָקַנְתִּי בָּאתִי בַּיָּמִים: וְאַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל
אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְכָל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִפְּנֵיכֶם כִּי
יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם: רְאוּ הִפַּלְתִּי לָכֶם אֶת הַגּוֹיִם הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה בְּנַחֲלָה לְשִׁבְטֵיכֶם מִן הַיַּרְדֵּן וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִכְרַתִּי וְהַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ:
וַיְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא יֶהְדֳּפֵם מִפְּנֵיכֶם וְהוֹרִישׁ אֹתָם מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת אַרְצָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לָכֶם:...
אותה טענה משמיע גם יפתח במכתבו למלך בני עמון, כשהוא מנמק את שליטת ישראל בעבר הירדן המזרחי בטענה שהאל של כל צד הוא המנחיל לעמו את ארצות כיבושיו : "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ
כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ
יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ:" (שופטים יא 24) . אין ספק שיפתח מבסס את היחסים הבינלאומיים של אותה תקופה על השקפת עולם מקובלת וידועה. שאם לא כן, מה מעניין את מלך בני עמון השקפת עולם ישראלית שממילא איננה מקובלת עליו. ויש עוד מקומות הרבה, שמבססים את התפיסה שבזמן העתיק מלחמות האדם ייצגו את מלחמות אלוהיהם.
באותה דרך, נתפסת החרבת מקדש
יְהֹוָה בירושלים, ע"י צבא בבל, כניצחון ברור של
מַרְדוּךְ אלוהי בבל על
יְהֹוָה אלוהי ירושלים. לא צבא יהודה נחל מפָּלָה מול צבא בבל, אלא אלוהי יהודה הובס בקרב ע"י אלוהי בבל. על-פי התפיסה הדתית של אותו זמן, זה בהחלט עושה את
מַרְדוּךְ עליון על
יְהֹוָה.
באופן טבעי מאמצת לעצמה יהדות בבל את השקפת העולם הבבלית, תוך שהיא עושה טרנספורמציה למהות האלוהית היהודית. מאותה תקופה הופך
יְהֹוָה אלוהי יהודה להיות שמו העברי של
מַרְדוּךְ אלוהי בבל. וכך, כל התכונות האלוהיות המנצחות של
מרדוּך הבבלי עוברות להיות תכונותיו של יְהֹוָה היהודי.
כמו
מרדוּך הבבלי,
גם יְהֹוָה היהודי יושב בשמים, וכמו
מרדוּך שמנהל את הטבע, גם יְהֹוָה מוריד גשם, משיב רוחות, מצמיח חציר לבהמה ועשב... שולט בים, משחק בדגי הים הגדולים.. והכי חשוב כמו
מרדוּך האל הגיבור המביס את אויביו, גם יְהֹוָה היהודי מתואר כגיבור מלחמה המנצח את אויבי יהודה. כי
יְהֹוָה הישראלי, זה ששוכן באדם, כנראה לא הוכיח את עצמו.
יְהֹוָה הישראלי שונה באופן מהותי
ממרדוך הבבלי. או מיְהֹוָה היהודי [אלוהי יהודה] משום שבניגוד לשני האחרים, הוא לא שוכן בשמים, והוא לא מכונס במקדש מסויים, אלא מלוא כל הארץ כבודו. צלמו ודמותו הם כצלם ודמות האדם, ובכל מקום שבו נמצא האדם גם האל הזה נמצא: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: (שמות כ' 20)
כלומר: האֵל הישראלי בא אל משכן האדם ומברך אותו ולא האדם בא אל מקדש האֵל [עלייה לרגל], ושם הוא, האדם, נדרש לברך את האֵל. דמות אֵל הפוכה לגמרי. בסיפור הבריאה הראשון:
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (בראשית א' 28) כלומר: אלוהים נוטע את עצמו בתוך האדם שהוא בורא. את החלק האלוהי הזה שבאדם, מכנים בישראל
יְהֹוָה. ואכן, עד ימי המלך שלמה, הוא היה בלתי נראה, בלתי נשמע, בלתי מוחש... וכו', ולמעשה בלתי נמצא , בלתי קיים כיישות נפרדת מהאדם. זו הסיבה שבעיני העמים השכנים נתפס עם ישראל כעם ללא אֵל. דוד בצאתו לקרב נגד גולית הפלישתי נדרש להוכיח שדווקא, יש אלוהים לישראל: "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהֹוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ ... וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ
כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל: (שמואל א' י"ז 46)
הִתְבּבְלות היהודים
זניחת האמונה היהודית לטובת האמונה הבבלית נקראה באותה תקופה הִתְבּבְלות. כלומר: קבלת דת בבל, התערות בתרבות הבבלית...וכו'. ואולם, כמה מאות שנים מאוחר יותר, שונתה המילה הִתְבּבְלות להתבוללות מלשון בלילה, ערבוב ...וכו'. אולי יש פה ניסיון להעלים את הקשר בין ההתבוללות היהודית הראשונה ובין תרבות בבל. ואולי בא לומר שאין כאן זניחה של אמונת ישראל אלא השבחתה, עִרְבּוּבָה באמונת מתקדמת יותר... מכל מקום, הקשר בין המילה בבל והתבוללות מופיע כבר בסיפור מגדל בבל: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ..."(בראשית י"א 9)
החגיגה הראשונה באחד בתשרי בירושלים
עיון נוסף בתנ"ך מצביע על כך שהפעם הראשונה בתולדות ישראל שבה הוכרז האחד לחודש השביעי כיום חג, אכן קשורה להשפעת תרבות בבל שיובאה לארץ ע"י עזרא ונחמיה.
וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם וַיּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסּפֵר, לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת משֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהֹוָה אֶת-יִשְרָאֵל: וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה וְכל מֵבִין, לִשְׁמעַ
בְיוֹם אֶחָד לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: (נחמיה ח' 1-2)
חג זה לא היה מוכר ביהודה לגמרי. ואולם, נחמיה מפעיל את סמכותו כפחה פרסי על פחוות יהודה ומכריז על היום הזה כיום חג: "וַיּאמֶר נְחֶמְיָה .
הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכּהֵן הַסּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת-הָעָם לְכָל-הָעָם הַיּוֹם
קָדשׁ-הוּא לַיְהֹוָה אֱלהֵיכֶם אַל-תִּתְאַבְּלוּ וְאַל-תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל-הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: (שם, שם, 9) העובדה שנחמיה מתהדר בתוארו הפרסי -
הַתִּרְשָׁתָא, דווקא בהקשר של הכרזת החג, מלמדת שהפעיל את סמכותו כדי לאכוף את החג ביהודה. ובכל זאת כל העם בוכים ומתאבלים. דבר זה מצביע על האפשרות שהעם שלא גָּלָה לבבל, לא ראה בעין יפה את הכרזת החג הזה שאיננו מהתורה, ולא היה חלק מהתרבות היהודית עד ימיהם. כלומר: המצאת החג הזה של ה
אֶחָד לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי נעשתה ע"י נחמיה ונכפתה על העם בכוח הסמכות הפרסית שבידי נחמיה.
והנה, אופי החג שממציא נחמיה שונה לגמרי מאופי החג כפי שהוא מוכר לנו. לא מוזכר שזה ראש השנה, שהרי מצוין זמנו כ
אֶחָד לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... אין יום דין, אין פחד ואין אימה, אין יום הרת עולם, אין
כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון...וכו'. כל מה שמבקש נחמיה את העם הוא לחגוג באכילה, בשתייה ובמשלוח מנות למקדש: "וַיּאמֶר לָהֶם לְכוּ
אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדנֵינוּ וְאַל-תֵּעָצֵבוּ כִּי-חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: (שם, שם, 10).
למרות זאת, לא בקלות מקבל עליו העם את הכרזת החג הזה. הם ממשיכים להתנגד, וצריך היה להפעיל עליהם לחץ נוסף כדי לחגוג ביום סתמי, שאין לו סימוכין תורניים או היסטוריים. פה נכנסים לתמונה הלויים, עושי דברו של נחמיה, וממריצים את העם לחגוג:
"וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל-הָעָם לֵאמר הַסּוּ כִּי-הַיּוֹם קָדשׁ וְאַל-תֵּעָצֵבוּ: (שם, שם, 11) . רק כשהעם מבין שלרשות הפחה עומד צבא פרסי שנכון למלא את פקודתו הם משתלבים בחגיגה: וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׁוֹת שִמְחָה גְדוֹלָה
כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם: (שם, שם, 12) כלומר: הבינו שאין להם ברירה.
כיום, נטוע החג עמוק, עמוק במורשת ישראל, ובימינו זכינו לחידושו ע"י היהדות החילונית. דווקא היהודים החילוניים בארץ הם שהצליחו להחזיר את החג אל מקורותיו, דווקא החילוניים הם שמצליחים לטפח את מהותו האמיתית של החג. על חגיגת המאכל והמשתה הם הוסיפו יציאה לחופש, מפגשי חברה ומשפחה, קטעי מקרא מארון הספרים היהודי, שירה וריקודים, טיולים בארץ...וכו'. לשמחתנו הרבה פולחן הפחד והאימה שמשליטה הדת על מאמיניה לא מצליח לפגוע בעקרונות החרות האמיתיים שנטועים היטיב בתרבות ישראל ועל כך תבוא עליהם הברכה.
