אם מישהו היה זקוק לעוד הוכחה ששר החוץ, מר
אביגדור ליברמן, נושא בתואר המכובד לשווא, הרי פרשת דוח גולדסטון חשפה מחדש את הבלוף. מאז הפרסום ועד לרגע כתיבת שורות אלה, שר החוץ נאלם דום. פקידי משרד החוץ וראש מערך ההסברה נשלחו אל החזית המדינית ללחום את מלחמתה הצודקת של ישראל, ואילו "המפקד העליון" עסוק בעניינים אחרים. אל יתפלא מישהו מן התמונה המעוותת שנוצרה בעקבות הדוח. פעילותו של מר ליברמן כשר חוץ מוזרה למדי מכל בחינה שהיא.
בארה"ב ובמדינות אירופה רבות, שר החוץ הישראלי הפך להיות לפרסונה נון גרטה משום עמדותיו המדיניות. בקרב המדינות הערביות נתפס מר ליברמן כמכשול העיקרי להתקדמות לקראת שלום ונורמליזציה. לצערנו, גם ברוסיה ובמדינות חבר העמים לשעבר, ההצלחות בתחום המדיני אינן מזהירות, בלשון המעטה. אז מה נותר לעשות לשר חוץ שמדינות כה רבות פשוט מחרימות אותו? נשאיר את התשובה לכל אחד מן הקוראים.
הנשיא - משענת מדינית ממדרגה ראשונה
את הואקום המדיני הזה ממלא בצורה מאוד אינטנסיבית נשיא המדינה,
שמעון פרס. הנשיא מעורב במהלכים המדיניים עד עומקם, החל ממגעים עם ראשי הממשל בארה"ב, דרך מנהיגי אירופה, וכלה במנהיגים בעולם הערבי. מי שעוקב אחר הפעילות המדינית של מר פרס אינו יכול שלא להתפעם מן החריצות והנחרצות שלו לקדם את תהליך השלום. מבין הקוראים יהיו ודאי שימהרו להלין ולבקר את עמדותיו של מר פרס, אך צחוק הגורל הוא שהנשיא מהווה עבור ראש הממשלה נתניהו, המסמל את ממשלת ימין מובהקת, משענת מדינית ממדרגה ראשונה. שליחותו המדינית של מר פרס מתואמת עם ראש הממשלה, שכנראה סומך על נשיא המדינה הרבה יותר מאשר על שר החוץ שלו.
כל המקטרגים אינם יכולים להסתיר את העובדה שנשיא המדינה הוא הדיפלומט הראשון של ישראל. ניסיונו הרב, היכולת הבלתי מוגבלת כמעט להגיע לכל מקום, ההיכרות הרבה של הזירה הבינלאומית כפי שאף אחד בישראל אינו מכיר, ומעל הכל, ההוקרה לה זוכה מר פרס - הופכים אותו לנכס מדיני ממדרגה ראשונה. נשיא המדינה איננו נשיא מריונטה כפי שקיוו רבים כאשר מונה לתפקיד הרם, אלא הוא נושא את דגל ישראל בגאון בעולם כולו.
מדינת ישראל נמצאת באחת השעות המדיניות הקשות שלה. הממשל האמריקני בראשות אובמה איננו ממשל בוש והאג'נדה שלו שונה לחלוטין מזו של ישראל. בפני ישראל ניצבת הבעיה האירנית העלולה לאיים על עצם קיומה. דווקא בשעה קשה זו, הניסיון המדיני של נשיא המדינה, מר פרס, הוא בחינת קרש הצלה לממשלת נתניהו ולמדינה כולה. זהו זקן השבט, תרתי משמע, אשר לקח לעצמו את הזכות והסמכות לנסות ולהוביל את ישראל לחוף מבטחים, והוא עושה זאת בצורה ראויה לכל שבח.
ליברמן, תתפטר!
הסכסוך הישראלי-פלשתיני נמצא בפרשת דרכים. הסבירות להסכמה פלשתינית למתווה של ראש הממשלה נתניהו אינה גבוהה, בלשון המעטה. שוב ושוב הפלשתינים חוזרים על טעויות ההיסטוריה והמחיר שהם משלמים עצום. יחד עם זאת, יש לישראל אינטרס מובהק לתחזק את היחסים עם הפלשתינים שמא יידרדרו אל תהומות מלחמה נוספת. לא תהיה זו הפרזה רבתי אם ייקבע שנשיא המדינה מסייע רבות גם בנושא זה. שר החוץ של ישראל מצא לנכון להוציא את עצמו מן התהליך באמתלה של "ניגוד אינטרסים". זו תפיסה ילדותית, פתטית ומזיקה לישראל. אם מר ליברמן רואה את עצמו כמי שאיננו מסוגל לקדם מדיניות כלפי הפלשתינים וכלפי העולם הערבי, עליו להתפטר ומיד. ההתבזות עוברת כל גבול.
גם האופטימיסטים שבאזרחי ישראל אינם מוכנים להישבע שתהליך השלום עם הפלשתינים יצלח. הנושאים שעל סדר היום כבדים ביותר והפערים בין הצדדים עצומים. יחד עם זאת, גם לתחזוקת היחסים הקיימים, יש חשיבות בפני עצמה. קיפאון התהליך המדיני איננו טוב לישראל כלל, במיוחד בשל הקישור הבלתי מוצלח שהאמריקנים עושים בינו לבין הסוגייה האירנית. את מדיניות אובמה לא ניתן יהיה לשנות במהרה, וגם אם כן, יש לעשות זאת בצורה של דיפלומטיה התקפית. מר ליברמן אינו מסוגל לעשות זאת, לכן, כפי שהוזכר לעיל, נשיא המדינה מר פרס נכנס אל תוך הואקום הזה.
אז מי אמר שאין בישראל שר חוץ?
