בימים הקרובים ישובו משרד התמ"ס והתאחדות התעשיינים לנופף מול העיניים בדגלי ישראל ובדגלים דמויי הדגל הישראלי (בצבעים אחרים) ולקבוע כי "אם זה לא כחול לבן זה לא עובד". הכוונה כמובן למבצע השיווקי-פרסומי לעידוד רכישת מוצרים מתוצרת ישראל.
מטרת הפעילות, על-פי ההגדרות הרשמיות, היא "יצירת מקומות עבודה באמצעות הסטת קניות לתוצרת מקומית ולהחדרת הגאווה הלאומית". כמו כל מבצע שיווקי פרסומי יש כבר
אתר אינטרנט, לוגו, מדבקה "מיוצר בישראל" ומה לא.
עקרונית המטרה היא חיובית. קניית מוצר מקומי במקום מוצר מקביל המיוצר בחו"ל מחזקת את הייצור המקומי וחוסכת פיטורים. אבל הכוונות הטובות צריכות להישען על משהו יותר מהצהרות וסיסמאות. חבל ש"הפרטים הקטנים" אינם תואמים לכותרת המבצע. לכן בשלב זה מדובר ב"רעש וצלצולים" ולא יותר.
נתחיל בהגדרה – מהו מוצר ישראלי. על-פי משרד התמ"ס והתעשיינים, מוצר ישראלי הוא מוצר שלפחות 35% מעלות ייצורו בוצעו בישראל ונעשה שינוי מהותי במוצר. כלומר גם מוצר שרוב מרכיביו יוצרו בחו"ל נחשב לתוצרת ישראל. זהו חידוש לעומת התפישה שרווחה בעבר שלפיה מוצר ישראלי נחשב כזה שלפחות 50% ממרכיביו יוצרו בארץ... מסתבר שרבים מהיצרנים המקומיים כאן אינם עומדים בהגדרה הקפדנית יותר ובעקבות לחצים שהפעילו, הוגמשו הכללים (בין השאר אלה המחייבים להעדיף מוצרים ישראלים במכרזים של מוסדות ממשלה וציבור).
בפני הצרכן המעוניין למלא אחר "הצו הלאומי" ולרכוש רק מוצרים המיוצרים בישראל ישנו קושי נוסף – איך יזהה את המוצר הזה? הפרשן הכלכלי של הערוץ הראשון, עודד שחר, סיפר על בדיקה שערך לגבי שורת מוצרים בעלי שמות ישראלים וכאלה שהיה ידוע כי הם מיוצרים כאן, וגילה, להפתעתו כי הם מיוצרים במקומות שונים במזרח החוק וגם במזרח אירופה, למרות שמם הישראלי. אז הם נושאים שם ישראלי מובהק, בעבר יוצרו בארץ, אבל עכשיו הם מיוצרים ב"גולה", מן הסתם משיקולי כדאיות של היצרן שהפך ליבואן.
כל אלה הם בבחינת "פרטים קטנים". מה שבעיקר חסר, ולא במקרה, במסר של מטה "כחול לבן" ובמסע הפרסום מטעמו, זו ההדגשה כי העדפת הרכישה של תוצרת ישראל על פני תוצרת חוץ צריכה להיות אך ורק אם המוצר המקומי עומד בדרישות איכות, בטיחות ושירות ומחירו עומד בתחרות עם המוצר המקביל מחו"ל. אבל ההדגשות הללו אינן כלולות, משום מה, במסרים שמשדר מטה "כחול לבן" לציבור.
גם אם התגובה לנאמר כאן תהיה כי על המסר להיות קצר ופשוט ולכן לא ניתן לכלול בו את דרישות האיכות השירות והמחיר מפאת מורכבותן, אין לקבל זאת.
הבסיס לצרכנות נבונה הוא השוואת מחירים בין המוצרים, איסוף מידע ככל הניתן על איכותם ועל רמת השירות, והעדפת המוצר העונה על מירב הדרישות. לא צריכה להיות סתירה בין זה לבין המסר הקורא להעדיף מוצר מקומי על פני תוצרת חוץ. אם איכות המוצר הישראלי טובה, מחירו עומד בתחרות והשירות סביר, הצרכן הישראלי יעדיף אותו. לא משיקולי "גאווה לאומית", גם לא מתוך חובה לתרום לשיפור מצב התעסוקה. הוא יעדיף אותו משיקולי כדאיות. אישית, פרטנית.
בין אלה שמתחו ביקורת על התוכנית היו מי שקבעו בציניות מסוימת כי "אם זה כחול לבן זה לא עובד". גם הוסיפו ואמרו כי מוצרי יבוא רבים איכותיים יותר וזולים יותר מהמוצרים הישראלים וכי המבצע הוא שימוש ציני ברגשות לאומיים לצרכי מסחר... לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך. מוצרי יבוא רבים אומנם זולים יותר, אך אינם עומדים בתקני בטיחות ואיכות (למשל צעצועים מהמזרח הרחוק). לעומתם, יש מוצרים ישראלים רבים באיכות טובה. את רכישתם של אלה צריך לעודד. מדינות רבות בעולם נוהגות כך .
בשל אמנות בינלאומיות של סחר חופשי המדינה אינה יכולה להטיל מגבלות חריפות על היבוא מחשש לצעדי תגמול כנגד היצוא הישראלי, אבל בהחלט יש מקום לעודד רכישות של מוצרים מקומיים בסייגים של איכות, מחיר תחרותי ושירות סביר. מבצע המתעלם מאלה מעורר חשד שמטרתו לעודד את מי שאינם עומדים בסטנדרטים ראויים (האחרים אינם נזקקים, מן הסתם, ל"מבצע" כזה).
אם התאחדות התעשיינים ומשרד התמ"ס יציגו רשימה של מפעלים מקומיים שמוצריהם עומדים בסטנדרטים כאלה, ישיגו מטרה כפולה: גם עידוד לתעשיה הישראלית וגם חינוך לצרכנות נבונה. הציבור יידע להעריך זאת. כבר למדנו שהצרכן הישראלי אינו פראייר. כשהוא יוצא לקניות, במיוחד בימים אלה, הוא יוצא עם ארנק מצומק. לא עם גאווה לאומית.
