ישראל ומדיניות החוץ של רוסיה

במאפייני המגעים האחרונים שבין רוסיה וישראל יש כדי להצביע, מעבר לעצם עניינה של רוסיה להשתלב באורח פעיל בתהליך המדיני במזרח תיכון, גם על אפשרות של קיום יוזמה רוסית לגיבוש הצעות אופרטיביות חדשות הקשורות בתהליך זה , או אף אפשרות מרחיקת לכת, כמו ניסיון לגישור בין ישראל לאחד משותפיה הרדיקליים של רוסיה במזרח תיכון. היה ונכון הדבר, הרי מדובר באפשרות לפריצת דרך ממשית בעינייני המזרח תיכון, או לפחות בניסיון רוסי חיובי לאיתור פתרונות ליציאה מהמבוך המזרח תיכוני. ואולם במקביל מקפידה רוסיה להמשיך בפיתוח יחסיה החיוביים עם המחנה הנגדי: נמשכת התמיכה הגורפת באירן, אף כי למראית עין מתקיים שיתוף פעולה עם הקהילה הבינלאומית לעצירת התוכנית הגרעינית האירנית. נמשכת גם התמיכה הגורפת בסוריה וניכרים המאמצים לבניית ההשפעה מול הפלשתינים. אומנם פעילותה האמביוולנטית הזאת של רוסיה, שאיננה חדשה בפרקטיקה הרוסית הבינלאומית, עשויה לשקף התייחסות למדינות השונות, ובכלל זה ישראל, ככלים לקידום האינטרסים הרוסיים במערכת הבינלאומית. אולם זו דרכה של רוסיה לגשר על מכלול של כוחות וגורמים משפיעים, שאינם מאפשרים נקיטת פתרונות פשוטים וחד-צדדיים. רוסיה נדרשת לסגל מדיניות שתאפשר לה להופיע בענייני המזרח תיכון כגורם יחידי שבכוחו לדבר עם כל הצדדים ובכל הנשאים. יכולת כזאת תקנה לרוסיה יתרון יחסי לעומת השחקנים האחרים ותסייע לה לשדרג את מעמדה הבינלאומי. אולם, החוליה החסרה במשוואה רוסית זו הינה ישראל. המאמצים עד כה לא הניבו תוצאות ראויות מבחינתה של רוסיה, ועתה הגיע הזמן לניסיון נוסף, שאנו עדים להתהוותו. נראה, שגם ישראל מצידה בשלה יותר, על-רקע המציאות הבינלאומית המשתנה, לבחון הצעות חדשות ויתכן, שאנו עדים גם לכך. עבור ישראל רוסיה הייתה ועודנה מדינה חשובה הן בהקשר הבינלאומי והן בהקשר הדו-צדדי. מעניינה של ישראל להביא לשינויים במדיניות הרוסית הנוכחית, המבוססת על תמיכה גורפת באויביה של ישראל ולעודדה לפעול למציאת בסיס לשיתוף פעולה בינלאומי חיובי במזרח תיכון.

בשני העשורים האחרונים שיקמה רוסיה בהדרגה את מעמדה במזרח התיכון, זה שאבד לה עם התפרקותה של ברית המועצות, וזאת בעיקר בזכות פיתוח היחסים המיוחדים עם מדינות המחנה הרדיקלי, לרבות עם אירן, סוריה וגורמים חוץ-מדינתיים כמו חמאס ואולם, אין בכל אלה די כדי לזכות את רוסיה במעמד ההשפעה הרצוי לה. בסוגיות המרכזיות באזור, ארצות הברית נותרה השחקן המוביל, אגב נטרול מאמציה של רוסיה להשגת מעמד פריטטי עמה. רוסיה מצידה חותרת לשדרוג מעמדה באזור תוך דחיקתה של ארצות הברית ממעמדה כשחקן אזורי דומיננטי. עדיין קשה להצביע על השגים רוסיים מרשימים במזרח תיכון. רחוק מזה. לרוסיה ברור שלא תזכה בכרטיס הכניסה המיוחל למשחק המזרח תיכוני רק מידי שותפיה הנוכחיים. מעבר להסכמתה של המערכת הבינלאומית יש צורך בשתוף פעולה מצד כל הגורמים בדגש על המדינות המתונות באזור ובכלל זה ישראל. זו האחרונה נתפסת כציר מרכזי במחנה המזרח תיכוני המתון, לפחות בכל הנוגע לאיום האירני, וכאחת ,שבכוחה לאפשר לרוסיה השתלבות בתהליכים המדיניים במרחב במעמד פריטטי לארצות הברית. למשל, על-ידי הסכמתה לקיום הכינוס הבינלאומי לענייני המזרח התיכון ברוסיה. רוסיה רואה בישראל מדינה ידידותית ואף קרובה לה ברוחה. בבניית היחסים החיוביים הנוכחיים חברו יחדיו גורמים משפיעים מדיניים, כלכליים ואף דמוגרפיים, כאשר רוסיה מצהירה במפורש על תחושת אחריות כלפי למעלה ממיליון עולים דוברי רוסית, שהם אזרחי ישראל. עם זאת, ישראל אינה נתפסת במנותק מהמדיניות המזרח תיכונית הרוסית הכוללת והיחסים עמה נבנים במותנה בשיקולים מדיניים האזוריים והגלובליים הרוסיים. המכלול הדו-צדדי מקבל בהקשר זה משקל משני ואין זה מקרה שהיקף ההישגים בתחום זה רחוק מלהגיע לממדיו האופטימאליים. מעבר לכך, ישראל נתפסת על-ידי רוסיה כבת בריתה של ארצות הברית וככזאת לא צפויה לשתף פעולה עם רוסיה לקידום יעדיה במרחב. רוסיה רואה כאתגר לעצמה לשנות ולו חלקית מציאות זו. אומנם רוסיה רואה בקדימות בניית שיתוף פעולה עם העולם המוסלמי, אולם מאמציה לכלול במעגל השפעתה גם את ישראל מעולם לא פסקו. יצוין בהקשר זה, שלמרות העניין הישראלי המובהק לראות ברוסיה מדינה ידידותית ואף בת ברית מדינית, הרי פיתוח היחסים עם רוסיה לאורך כל התקופה מאז חידוש היחסים, לא חרג מהיקף מוגבל למדי, למעט היבטים ספציפיים. לאור כל האמור לעיל, ההתפתחויות האחרונות ביחסי שתי המדינות נראות כתפנית. בכלל זה ניתן לציין פעילות דו-צדדית, הסמויה לרוב מן העין, לצד מפגש הנשיאים פרס ומדבדב, ביקורו החשאי של ראש הממשלה נתניהו ברוסיה ומגעים בדרגים שונים של שרים ושליחים בכירים.