צודקים ראשי ציבור המתנחלים באומרם שההתנחלויות אינן מכשול לשלום. יישובים לעולם אינם יכולים להיות מכשול לשלום אלא המנהיגים. במדינות אחרות, כשלון או הצלחה נמדדים לפי סולם ערכים שונה לחלוטין מזה הקיים בישראל: יכולתה של המנהיגות להוביל ולהכריע. בישראל אשמים העצמים המכונסים אל תוך מה שמכונה ישובים.
פינוי יישובי עזה בו נתלים המתנחלים איננו הוכחה שהיישובים הם מכשול לשלום או שאינם מכשול לשלום, אלא הוא הוכחה למדיניות קלוקלת ובלתי אחראית של המנהיגים. כמיטב התרבות הישראלית לרתום את העגלה לפני הסוסים, גם בנושא ההתנחלויות ותהליך השלום, מנהיגינו, לדורותיהם, מתגלים במלוא קלונם. פינוי היישובים מעזה הוכיח פעם נוספת עד כמה המהלכים המהותיים ביותר הקשורים בבטחון המדינה נעשים כלאחר יד. למען הצדק ההיסטורי יאמר שגם מהלכים אחרים, מאז ועד היום, נעשו באותה השיטה של זבנג וגמרנו מבלי לחשוב לעומק לאן אנו חותרים ומה רוצים לעשות "כשנהיה גדולים". אין כל הסבר הגיוני אחר זולת החובבנות של מנהיגינו ונטייתם המולדת, כמעט, להיגרר אל תוך מערבולות מהן אנו יוצאים חבולים.
הגיעה השעה להבין שארה"ב פועלת בקצב אחר מזה של ישראל והיא מונעת, כמעצמה, על-ידי אינטרסים שונים ומורכבים. ממשל אובמה החדש נתפס בישראל כבלתי ידידותי, אפילו עוין למדי. ישאל כל אדם את עצמו איך הגענו לתובנות מסוג זה כאשר הממשל החדש לא הזיז עדיין אצבע כלפי ישראל וכל מהלכיו עד היום הם מבחינת הכנה לבאות? התשובה פשוטה למדי: ישראל שוב נתפסה עם המכנסיים למטה, מתגוננת, מצטדקת, אך בעיקר, בלתי מוכנה ברמה התכנונית הפשוטה ביותר. מי שמתבונן בצעדיו של ראש הממשלה אינו יכול שלא להגיע למסקנה שאין בידיו שום תוכנית מסודרת וכל מעשיו הם יריות לכל הכוונים, זכר לימי הסיירת הזוהרים.
המפגש בין הנשיא אובמה לבין ראש הממשלה ויו"ר הרשות הפלשתינית מתפרש על-ידי כל צד לפי האינטרס שלו, ללא שום קשר למה שדובר בין המנהיגים באמת. כל מי שינסה לנבור היטב במסמכים המתעדים את המהלכים המדיניים של נתניהו בקדנציה הראשונה של אהוד ברק, שרון ואולמרט, ימצא הפתעות רבות. לכלי התקשורת יש סדר יום משלהם והם מדווחים ומפרשנים לפי מיטב הבנתם את האירועים, ללא קשר הכרחי למתרחש מאחורי המצלמות.
לארה"ב יש אורך רוח הרבה יותר גדול מאשר לישראל. בוושינגטון אינם יושבים מטומטמים המוכנים ליפול קורבנות לתרגילים פוליטיים או מדיניים. ראוי היה שגם אזרחי ישראל יפנימו זאת. חילוקי דעות, אפילו מחלוקות קשות הם חלק מכל מו"מ מדיני, אך מכאן ועד לחשוב שבארה"ב לא מבינים מתי מדובר בתרגיל ומתי בכוונות אמיתיות, זו הגזמה על גבול היהירות.
טענתי בעבר שאין קשר בין תהליך השלום שבין ישראל לבין הפלשתינים לבין הסוגיה האירנית. סביר להניח שגם ממשל אובמה יודע זאת אך הוא מנסה להשתמש בכך לצרכים המיידים שלו. מבחינתה של ישראל, סוגיית אירן קריטית לקיומה ואילו הסוגיה הפלשתינית לא. ישראל חייבת את האמריקנים, בלעדיהם לא ניתן יהיה לחסל את האיום האירני. ראוי שכל אחד יפנים זאת.
יש המנסים להשוות בין ראש הממשלה נתניהו לראש הממשלה לשעבר שמיר בכל הקשור למה שנקרא בספורט "משיכת זמן" או בקיצור, לדבר ולא לעשות כלום. לאלה העוסקים בהשוואות ראוי לזכור שמר שמיר בעל כורחו נגרר לוועידת מדריד, כשלצידו מר נתניהו כסגן שר החוץ. גם אם יש כאלה המנסים לשנות את ההיסטוריה, הרי שמלאכתם נועדה לכישלון. במדריד, ראש הממשלה שמיר ויתר על עקרונות הימין של אז. עובדה היא שגם "צומת", גם "תחיה" וגם "מולדת" פרשו מממשלת שמיר והפילוה. מר שמיר היה מוכן לשיחות נפרדות, כולל עם משלחת ירדנית-פלשתינית שהייתה מורכבת יותר מפלשתינים שקיבלו הוראות ישירות מערפאת מאשר ירדנים. ועידת מדריד הייתה, בדיעבד, גושפנקא למה שהתרחש לאחר מכן. בגלל המשך הבנייה בהתנחלויות, ארה"ב הפסיקה את הערבויות הכספיות בגובה של 10 מיליארד דולר שנועדו לקלוט את העלייה הגדולה מרוסיה. עובדות אלה אינן ניתנות לסתירה. אם מישהו רוצה להגיע לתוצאות דומות, מוזמן לנסות את נוסחת שמיר של גרירת רגליים. האמריקנים ידועים בכמה דברים, ואחד במיוחד: הם אינם סולחים ואינם שוכחים מהר.
השלישייה נתניהו-ברק-ליברמן לא תעבור את הרוביקון של חלוקת ירושלים ולא של זכות השיבה, כפי שאבו מאזן לא יוכל לעשות זאת. כל שאר הנושאים מחווירים לעומת נושאי הליבה, לכן ההתנחלויות אינן מכשול לשלום עם הפלשתינים אלא מכשול ליחסים תקינים עם ארה"ב העלולים להתערער ולהמיט אסון על ישראל. התנהלות מנהיגי ישראל מדאיגה יותר ומהווה מכשול רציני בפני עתיד טוב יותר.