בימים האחרונים, בעקבות מפגש הפסגה בניו-יורק, כלי תקשורת בישראל עסקו במשא-ומתן המדיני עם הפלשתינים וסיכוייו. אך כעת, באופן פרדוקסאלי, דווקא בשמאל חושבים פחות על הסכם שלום ומתחילים להיערך למאבק הבא לתוכו יגררו את מדינתנו, למען נסיגה חד-צדדית של ישראל מיהודה ושומרון. נראה, שחוגי השמאל מפנימים את ההערכה שמשא-ומתן מדיני עם הפלשתינים לא יוביל להסכם ולשלום. בהדרגה ובשקט הם מפנימים הערכה זאת ומשלימים איתה. אבל, ולמרות זאת, השמאל לא מת ולא התייאש. כלל וכלל לא, והוא מתכונן לקרב הבא, למען פינוי התנחלויות, למרבה הפלא והאבסורד, למרות כישלון ברור של הינתקות. למעשה, המערכה הזאת כבל החלה.
איך אדם שאינו מצוי בחוגי שמאל יכול לדעת זאת? הפוליטיקאים ודוברים אחרים המזוהים עם השמאל עדיין דורשים משא-ומתן מדיני אמיתי, עמודי דעות בעיתונים מלאים ציפייה לניהול משא-ומתן אמיץ ולפריצת דרך מצדו של נתניהו. הזמן פועל לרעתנו, כפי שהם נוהגים לומר. אבל במקביל, מתגבשת וכבר מתנהלת המתקפה הבאה, שאמורה לצבור תאוצה כאשר פריצה מדינית תתמהמה לבוא. ביטוי לה ניתן למצוא בבירור בניסיונות להחיות את השמאל, דוגמת
המניפסט המדובר של הספרי ויניב, או בתגובות למאמר של
גדעון לוי הקורא לערוך משאל עם על סיום הכיבוש. הספרי ויניב מעלים, לראשונה בשמאל, את ההשערה הסבירה שיכול להיות ששלום לא יבוא. גם אז, וללא קשר, השמאל צריך להשקיע מאמצים בבנייה של חברה צודקת (אם דוברי ימין היו מציעים להתמקד בסוגיות בוערות אחרות ולא בשלום, הדבר היה נחשב כעוד תעלול ימני).
אבל ממה לא מרפים אנשי השמאל החדש? מהתנחלויות וממתנחלים. הם הבעיה, לדעתם. גם להצעה של לוי לערוך משאל על סיום כל הכיבוש קמו מתנגדים. חיים גנז כותב בהארץ שהצעה זאת שגויה. החזקת שטחים יכולה להיות לגיטימית, מסיבות ביטחוניות, אבל יישובם על-ידי אזרחים אסור על-פי חוק בינלאומי ושום משאל עם אינו מוסמך לדון בכך. כלומר, להתנחלויות אין זכות קיום ללא שום קשר לתהליך מדיני או לדעת הקהל הישראלי.
אם כך, ברור מה הכיוון ומה יהיה השלב הבא במאבקו של השמאל: אם הזמן פועל נגדנו, בהיעדר הסכם מדיני תידרש נסיגה חד-צדדית. נכון, זה לא חדש.
עמרם מצנע, ב-2003, נתן לפלשתינים שנה למשא-ומתן ואחר כך "איים": אם לא נגיע להסכם – ניסוג. אבל כעת זה הולך להיות הלחץ העיקרי, המערכה הפוליטית המרכזית הבאה של השמאל, להצלת עצמו. "נכון, ההינתקות היית בעייתית", יגידו. "אבל הפעם נלמד מטעיות העבר וננסה לגבש הכרה בינלאומית לגבולות שניצור, נשאיר כוחות לצורכי ביטחון, אולי גם נבקש נוכחות בינלאומית באזורים שנפנה", יגידו אנשי השמאל החדש. לא בגלל שההתנחלויות מכשול לשלום, כמו שזה היה פעם, אלא בגלל שהם... אתם יודעים, אפרטהייד, סכנה למדינה דו-לאומית, חרם עולמי. אתם רוצים לנסוע לחו"ל? לעבוד? תפנו התנחלויות, גם אם אחר כך יהיו עוד מלחמות, כי אין ברירה.
כל מי שרואה בגישה זו סכנה, צריך להיות מוכן מבעוד מועד. מומחים למשפט בינלאומי, דיפלומטיה, היסטוריונים ופובליציסטים חייבים להכין תגובה מנומקת. את הנחת העבודה שבאם הפלשתינים יבקשו מדינה דו-לאומית דרישתם תתקבל בעולם כמובנת מאליה, צריך להפריך. ולשם כך, צריך לחזור להתחלה - התנועה הלאומית שקמה עוד לפני מלחמת ששת הימים ושאפה בגלוי להשמיד את מדינת ישראל, ואפילו כאשר ניהלה משא-ומתן לא הסכימה להכיר בישראל, אינה יכולה לקבל לגיטימציה לדרישה "להשתלב" באותה מדינה. אבל צריך להכין התנגדות משכנעת ומנומקת לכך. העמדה - "אם נתעקש, העולם יסכים איתנו" - לבדה אינה מספקת.
