השבת הראשונה של השנה החדשה, התש"ע, נפתחה ב"קול שופר גדול" [הגם ש"אין תוקעים בשופר בשבת"]. זכה עם ישראל שבשבת הראשונה של השנה נשזרו מספר קדושות: קדושת השבת וקדושת ראש השנה כיום של דין ומשפט.
גם השבת השנייה של השנה החדשה היא ייחודית ביותר וכינויה: "שבת שובה" הן מפני שהשנה היא חלה ב"עשרת ימי התשובה", בין כסה (=ר"ה) ובין עשור (=יוה"כ) והן מפני שקריאת ההפטרה, ברוב קהילות ישראל, תפתח בפסוק הידוע: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך..." [הושע י"ד, ב-י'].
סמיכות זמנים זו היא גורם מזמן ללימוד, להעמקה ולחשיבה נוספת בכל הקשור לעניין התשובה. כבר ידוע בשער בת רבים שעניין התשובה הוא אחד מן העניינים המרכזיים והחשובים ביותר בחייו של כל יהודי ויהודי, בכל זמן ובכל אתר. התשובה היא אחת מתרי"ג מצוות התורה ואין להקל בה ראש. בריש "הלכות תשובה" של ה"נשר הגדול", הרמב"ם בספרו המונומנטלי והאלמותי "משנה תורה - היד החזקה", הרמב"ם פוסק שהתשובה היא: "מצוות עשה אחת. (ועיקרה), שישוב החוטא מחטאו לפני ה'
ויתוודה". בעשרת הפרקים של הלכות תשובה הוא אף מרחיב ומסביר את מהותה של התשובה הרצויה, כמו גם את השלבים השונים של המצווה ועוד. וב"קצירת האומר" נסכם דבריו: "ומה היא התשובה? אי זו היא תשובה גמורה? - שיעזוב החוטא (את) חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד... (עד) שיעיד עליו בעל תעלומות (=הקב"ה), שלא ישוב לזה החטא לעולם... וצריך
להתוודות בשפתיו... ואע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם (=תמיד), (הרי ש) בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים, היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב...".
במאמרי לעניין התשובה (פרשת "נצבים וילך") קבעתי: "פנים והיבטים רבים לעניין התשובה. תורת ישראל על נביאיה וגדוליה, הוגיה ופרשניה לאורך כל ימות עם עולם עסקו בכך רבות...". יקצר הזמן והמקום להרחיב ולפרט בבחינת: "כי קצר המצע - מהשתרע". ברם, בעזר ה', במאמר זה נוסיף עוד שני היבטים חשובים וחיוניים הקשורים ל"עולמה של התשובה" ואשר ניתן ליישמם בחיי האדם ובפשטות "מבלי לשלם מחירים", וד"ל. וזאת, רק באם ישנה נכונות פנימית, כמו גם רצון כן ואמיתי של האדם. ובמה דברים אמורים? - ראשית: פרגון לקרובים אליך, כגון: לאישה, לבעל, לבני משפחה, לעמיתים לעבודה וכו'. ושנית: בקיום המצוות, אין להחמיר באם הדבר יבוא על חשבון הזולת. שני היבטים אלה יוכחו משני סיפורים ידועים, וכדלקמן. ודו"ק.
פרשת השבוע, פרשת "האזינו", שאין בה שום איזכור מצוותי, ידועה כ"שירת האזינו" והיא אחת משלוש השירות הכתובות בתורה [מתוך: "עשר שירות שנאמרו בעולם"]. שירה זו "כוללת את כל העתידות" [מדרש]. סגנונה הוא מליצי, שירי, דהיינו: "אריח על גבי אריח, ולבנה על גבי לבנה" והיא עמוסה בתובנות מיסטיות, מוסריות, אלוהיות, כמו גם, בתובנות ארציות שמתבטאות "הלכה למעשה" בדפוסי התנהגות טריוויאליים שכל יהודי, בכל אתר ובכל זמן, אמור לבצען "מידי יום ביומו". ועל-ידי מי היא נאמרת?! - למרבה הפלא, לא על-ידי משה לבדו. אלא, אדרבא! הוא אומרה יחד עם יהושע כעדותה של התורה: "ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת... הוא והושע בן נון". משה רבנו, אב הנביאים ו"הגדול שבכולם", ודווקא ב"רגעי חייו האחרונים" אינו אפילו חושב "לקחת את כל הקרדיט לעצמו". בשירתו הנצחית הוא מצרף ומשתף את תלמידו ומשרתו הנאמן, יהושע. ומדוע? - הוי אומר: בגלל הפרגון וחלוקת הכבוד גם לזולת. בגלל היותו: "והאיש משה עניו מכל האדם...".
בראש השנה האחרון זכיתי לשהות באחד מבתי המלון שבעיה"ק ירושלים תובב"א יחד עם מאות משפחות נוספות ובראשן משפחת אברג'ל (אביגל) הי"ו המיוחסת והידועה. במהלך החג הקדוש שמעתי סיפור מדהים על אחד מגדולי ומענקי הרוח, בתורה ובמוסר, הלא הוא: רבי ישראל ליפקין מסלנט זצ"ל [1810-1883] שהיה מייסדה של "תנועת המוסר" שקמה באירופה במאה ה-19. את הסיפור שמעתי מפיו של ידי"ן, שהוא כאח לי, הרב הגדול, עוז ומגדול, הרב ד"ר זכריה אביגל נ"י. סיפור זה מוכיח יותר מ"אלף עדים" וללא פרשנות נוספת עד כמה חשוב הוא ההיבט השני שנרשם לעיל, ועיקרו: קיום המצוות ואפילו בהידור ייעשה על-ידי המקיים עצמו, בכוחותיו ובזמנו, ולא על חשבון זמנם וכוחותיהם של האחרים. רבי ישראל נהג להקפיד שמצוות "נטילת ידיים" תיעשה תמיד עם כמויות מים גדולות. פעם אחת נזדמן ל"ברית מילה" של אחד מתלמידיו שדאג לכד גדול מלא מים והניחו בסמוך למקום מושבו של ר' ישראל. לתדהמתו של התלמיד, כמו גם לתדהמתם של הנוכחים, ר' ישראל נטל ידיו רק עם כמות מים קטנה המספיקה לנטילה (ע"פ ההלכה) ולא הידר במצווה כהרגלו. הדבר היה לפלא גדול בעיניהם והם שאלוהו לסיבת העניין. ר' ישראל ענה ואמר בניחותא: "אין ראוי ולא נכון להדר על חשבון אחרים. ומדוע? - משום שבדרך לבית התלמיד הבחנתי בנערה צעירה שסחבה את הכד הכבד על שכמה מן הבאר הרחוקה. אם הייתי מהדר כהרגלי, הייתה הנערה נדרשת לחזור שוב על עקבותיה ולשאוב מים נוספים". ולהוכחת דבריו, ר' ישראל ציין את "קבלת האורחים" של אברהם אבינו. לאמור: אברהם ביקש מאורחיו לאכול ולשבוע מהפת ומהבשר בהרחבה כי הוא התעסק בזאת. אולם, כשניתן לפניהם מים, אברהם ביקש: "יוקח נא מעט מים", משום שאת המים שאב העבד מן הבאר הרחוקה...
אנו תפילה שהקב"ה ידוננו ויחתמנו לחיים טובים בחסד וברחמים. יעניק לנו את הכוחות ליצור מציאות טובה עם כל ההיבטים המוסריים הנוגעים בה מתוך: מתוך פרגון וכבוד, אחדות, שמחה של מצווה... וכולנו נעלה "בדרך העולה בית אל" בתשובה שלמה, בתשובה "שמגעת עד כסא הכבוד", כמו שנאמר: "ושבת עד ה' אלוהיך", ועד בכלל.
