על מפת ענייני העולם הגדול עלה בימים האחרונים בעוצמה לא רגילה עניין חשוב אחד: הגרעין האירני. מזה שנים אחדות מנסה הימין הישראלי לפמפם לעולם את האג'נדה האירנית כסכנה קיומית מס' 1, המאיימת על העולם כולו - ועל ישראל הקטנה בראשו.
בנקודה זו מקושר עניין האיום האירני ישירות גם לדיבור על השואה. בראש הדוחפים קדימה ללא לאות את הקישור בין הגרעין האירני - השואה - הוכחת קיומה של השואה - הוכחת האיום על קיומו של העם היהודי בארצו מן הסוג שידענו בשואה, עומדים נתניהו וכישוריו הרטוריים. זה המקום שבו מפעיל נתניהו את מיטב (או שמא מירע) כישוריו הדרמטיים ועל נושא זה הוא מטיל את מלוא כובד משקלו המילולי, מתוך מחשבה שמכאן תבוא גאולתו, היינו, יתמלאו משאלותיו (ומשאלות קרובי משפחתו ומקורביו המרוחקים יותר או פחות הלוחצים מימין) להשכיח את העניין הפלשתיני, את העניין המאוס-עליו-כל-כך של 'שתי מדינות לשני עמים' וכל הג'אז הזה שניסו לסבך אותו בו.
וכאן, ממש בימים אלה, הגענו לרגע השיא בקריירת ההשכחה וההסטה של נתניהו: הוא הצליח למקד את תשומת הלב של ארה"ב ושל 'העולם הראשון' - וכמובן של העם היושב בציון - באירן, בהכחשתה את השואה ובהתגרענותה, ולהסיר ממפת השיח לחלוטין, כבהרף עין, כל עניין ב'שיחות השלום' ו/או בחתירה ליישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
זוכרים עדיין לשם מה כינס הנשיא אובמה את נציגי שני הצדדים בשבוע שעבר לשיחות ועל מה דובר שם? - אם לא, אינכם היחידים. הנושא נשכח והודח לגמרי לקרן זווית נסתרת. מעתה אמור: פלשתין 'יוק'! (הקפאת הבנייה בהתנחלויות, כולל ירושלים המזרחית, 'אאוט'!) - אירן ורק אירן 'אִין'!
(וישנם כמובן עוד נושאים שהודחו באותה ההזדמנות ונותרו מרחפים אי-שם בחלל האוויר בלא מענה. נזכיר, לדוגמה, את דוח גולדסטון).
פלא שכל 'המקורבים' ששים ומדברים על 'ניצחון' - 'ניצחוננו'? - על דברים כגון אלה בדיוק נאמר: 'עוד ניצחון כזה ואבדנו'.
