הרמב"ם הקדיש מאמר מיוחד לדיון במשמעות הכפולה של המילה לא – שלילה, ואזהרה, שכן יש למשמעות חשיבות מבחינת הכללת אמירות שבתורה במסגרת מצוות לא תעשה, או הימנעות מהכללתן.
מדובר בכלל השמיני מסדרת הכללים שהנחו את הרמב"ם בכתיבת ספרו "ספר המצוות", הכולל דיון בתרי"ג מצוות שהן רמ"ח מצוות עשה כמניין האיברים בגוף האדם על-פי המסורה, ועוד שס"ה מצוות לא תעשה כמניין ימי החמה.
ה'לא' כאזהרה הוא אחד משני חלקיו של הציווי, ובשפת הרמב"ם שם (ספר המצוות" לרמב"ם, תרגום מערבית בידי הרב יוסף קאפח, בהוצאת "מוסד הרב קוק" במסגרת "רמב"ם לעם"):
"דע שהלאו הוא אחד משני חלקי הציווי, כלומר: שתצווה ומצווה לעשות איזה דבר או שלא לעשותו: כגון שתצווהו לאכול ותאמר לו: אכול, או שתצווהו להימנע מאוכל ותאמר לו: אל תאכל. אך אין בשפה הערבית שם הכולל את שני העניינים האלה יחד, וכבר הזכירו בעלי הכלאם#) בתורת ההיגיון ואמרו כדברים האלה:
"אבל הציווי והאזהרה אין להם בלשון הערבית שם הכוללם, ולפיכך הוצרכנו לקראם גם שניהם בשם אחד מהם, והוא: הציווי.
"הנה נתבאר לך, שהאזהרה והציווי עניין אחד הם. המלה המפורסמת בלשון הערבית המשמשת לאזהרה היא מלת 'לא', ועניין זה עצמו מצוי בלי ספק בכל לשון, כלומר: שאתה תצווה למצווה שיעשה או שלא יעשה. ברור איפוא שמצוות עשה ומצוות לא תעשה שתיהן ציווי מוחלט: דברים שנצטווינו לעשותם, ודברים שהוזהרנו מלעשותם. השם של אלה שנצטווינו לעשותם – מצוות עשה, והשם של אלה שהוזהרנו עליהם – מצוות לא תעשה, והשם הכוללם יחד בלשון העברית – גזרה##), וכך קוראים חכמים כל מצווה, בין שתהיה עשה או לא תעשה: גזרת מלך".
- הכלאם ("המדברים") הם קבוצת פילוסופים ערביים מימי הביניים.
- זו המילה שלא קיימת בשפה הערבית.
נחזור אל ה"לא":
לא כאזהרה – "לא תרצח", "לא תנאף" וכיוצא בזה.
לא כשלילה – כהגדרתו המדויקת של הרמב"ם שם –
שלילת נשוא מנושא, כגון: "לא יבוא", "לא תקום פעמיים צרה" (נחום, א', ט'), וכפי שראינו כי "אל" תומכת בלא-כאזהרה, יש גם מלים תומכות ללא-כשלילה, לדוגמא, "והמתים אינם יודעים מאומה" (אין; קוהלת ט' ה').
דוגמה מהתורה של פרשנות המשליכה על מצווה: בספר במדבר פרק י"ז (פרשת קורח) פסוק ה' נאמר – "זיכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון הוא להקטיר קטורת לפני ה' ולא יהיה כקורח וכעדתו כאשר דיבר ה' ביד משה לו".
האפשרות הראשונה הינה אזהרה, לאמור, לא ינהג איש מישראל כקורח וכעדתו. לו כך היה הפירוש הרווח, הייתה זו מצוות לא תעשה מן התורה. האפשרות השנייה הינה שלילה, לאמור, מי שיעשה כמעשה קורח ויבקש כהונה – לא יארע לו את מה שארע לקורח ולעדתו; כך מפרש הרמב"ם.
עינינו הרואות כי רבה החשיבות של הפרשנות והאבחנה בין לא אזהרה לבין לא שלילה, וכן כי לא תמיד הפסוק ברור וחד-משמעי.
הרמב"ם מסיים חיבור זה בציינו כי יש ולא-שלילה גורר מצוות לא תעשה אף על-פי שאין כאן לא-אזהרה, והלא נותר שלילה על-אף הציווי הנגזר מהדברים.
ולהלן דבריו:
"שכל מקום שסופר בתורה והוטל עלינו שנכריז: לא עשינו דבר מסוים, כלומר: שנשלול מעצמנו מעשה פלוני ופלוני, הרי אותו מעשה נמנה מכלל מצוות לא תעשה, אף על-פי שהלאו שנאמר בו הוא שלילה ולא אזהרה. כי משהטיל עלינו שנשלול מעצמנו ונאמר: אני לא עשיתי כך ולא עשיתי כך – נודע בהכרח, שעשיית אותו הכך-וכך מוזהרים עליה".
(דוגמה מהתורה – דברים כ"ו י"ד: "לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא ולא נתתי למת", כאן לא שלילה מלמד על אזהרה [מצוות לא תעשה]).
