לטענת הזוג מזרחי, הדוד הפעיל במשך שנים כרכרות סוסים בעיר טבריה בניגוד לדין, ובמהלך חודש 08/2009 הגיעה איתו העירייה להסכם, כי כנגד ויתור על עתירה שהגיש נגדה, הוא יקבל רישיון רוכלות ניידת במקום שיבחר.
לטענתם, קבלת ההחלטה להנפיק לו רישיון רוכלות, לא עברה שום בחינה של מנהל תקין באשר לא התקבל אישור וועדת בניין ערים להצבת עגלת הרוכלות במקום בו תוצב, המהווה "דרך" לפי חוקי התכנון והבנייה, וכן לא ניתנה למבקשים שהם בעלי עניין הזדמנות לטעון טענותיהם בפני המשיבה, בטרם תיתן החלטתה.
עוד טען הזוג, כי הם שילמו לדודם סך של 105,000 ש"ח, על-מנת שיוותר על דרישתו מהעירייה להציב עגלת רוכלות במקום הנ"ל, ועניין זה לא היה ידוע למשיבה בטרם תטפל בבקשת המשיב.
לטענתם, מדובר בהחלטה שאינה עומדת בכללי מנהל תקין ובניגוד לסעיף 2 א (א) 2 ל
חוק רישוי עסקים תשמ"ח – 1968, שכן רישיון רוכלות מסוג זה יש לתת אך "לאנשים הזקוקים לשיקום או לסעד מכוח חוק".
בני הזוג מזרחי פנו לעירייה וידעו אותה בהסכם בינם לבין הדוד, אך זו האחרונה פטרה אותם בטענה כי עליהם לתבוע ישירות את המשיב בהליך אזרחי.
הם אף פתחו בהליך אזרחי וביקשו צו מניעה, ודיון בעניין זה התקיים ביום 24/08/09, אולם טרם ניתנה החלטה.
לטענתם, סיכויי עתירתם להתקבל טובים בשל כך שהליך הטיפול בבקשת רישיון הרוכלות
פסול מעיקרו, ונתקבל ללא שנודע לעירייה כי אין מדובר במישהו נזקק לשיקום או לסעד מכוח חוק.
עוד טענו כי יכולה העירייה ליתן את רישיון הרוכלות במקום אחר, כגון בטיילת בטבריה, שם קיימים דוכנים רבים, מוסדרים, עם כל האישורים הנחוצים.
לטענתם,
יש לאפשר להם להוכיח בבית משפט השלום את טענותיהם העובדתיות, ורק לאחר מכן יש לאפשר למשיבה לדון בבקשת המשיב על-פי קריטריונים רגילים לרוכלות, בהתאם לתוצאות אותו משפט, ועד אז לעכב את ההליך המנהלי של מתן הרישיון.
עוד טענו הם, כי עיכוב הרישיון לא יגרום נזק בלתי סביר לדוד, ביחס לנזק שעשוי ליגרם להם, הן משום שקיבל מהם סכום כספי לא מבוטל, והן משום שהמשיב קיבל מהמשיבה אפשרות להשתמש בכרכרות להסעת נוסעים במסלול אחר.
לטענתם, הם באו לבית המשפט בידיים נקיות, ואין להכיל עליהם כללי שיהוי.
תשובת העירייה
לטענת העירייה, הבקשה לוקה בחוסר נקיון כפיים. לשיטתה, בני הזוג העלימו מבית המשפט את העובדה כי הכוונה היא להנפיק לדוד רישיון רוכלות לממכר שתייה קלה וגלידה או כריכים בלבד, בעוד שבעסק שהם מנהלים אין כל מגבלה באשר לפריטים הנמכרים. לטענתה, נמכרים באותו קיוסק של הזוג, בעיקר תשמישי קדושה בעוד ברישיון המיועד למשיב לא תיכלל אפשרות למכירת תשמישי קדושה.
כמו-כן טענה, כי הם לא הציגו ראייה המצביעה על זיקתם לקיוסק המנוהל על ידם, וטיב זכויותיהם באותו קיוסק, וטענה כי העובדה שאביהם המנוח החזיק באותו קיוסק, אינה מלמדת דבר לגבי זכויותיהם.
עוד טענה היא, כי בני הזוג פועלים במתחם קבר הרמב"ם תוך השתלטות על שטחים ציבוריים, בנייה ללא היתר, חסימת רצועת המעבר על-ידי הצבת טובין המוצעים למכירה, ובגין כל אלה הוצעו צווי הריסה מנהליים ונרשמו דוחות קנס.
בעניין זה, הציגה העירייה צילומי צו הריסה לבנייה בלתי חוקית, וכן תמונות אותה בנייה שבנו המבקשים. כמו-כן, הציגה עותק של תדפיס ריכוז דוחות בגין חסימת המעבר, וכן אי שמירת הניקיון במתחם קבר הרמב"ם.
עוד טענה העירייה, כי אין שחר לטענת הזוג מזרחי שהדוכן המיועד לקום עבור דודם, יוקם על תוואי דרך שכן יעוד השטח הינו שצ"פ, ואין כל מניעה להצבת עגלת רוכלות ניידת על שטח זה.
לגופו של עניין טענה כי, מדובר בדוכן נייד בשטח של כ-2 מ"ר, אשר יוצב בשטח שבבעלות העירייה, בחלקה 50, שיעודו שצ"פ, ולא בשטח שיעודו "דרך".
היא צירפה לתגובתה עותק מתוכנית המתאר החלה, ממנה עולה כי אכן מדובר בשצ"פ.
כן טענה, כי היא מוסמכת להנפיק רישיון רוכלות על-פי הדין.
כן טענה העירייה, כי לבני הזוג מזרחי אין כל מונופול על מתחם קבר הרמב"ם שהינו ברובו מתחם ציבורי.
באשר לטענה כי הדוד ויתר על זכותו לרישיון רוכלות כנגד סכום כספי, טענה המשיבה כי לא הוצגה בפנייה ראיה להוכחת טענה זו, וככל שזאת תתקבל על-ידי בית משפט השלום בעפולה בהליך האזרחי, תהיה קביעה זו מקובלת עליה וממילא תייתר את הדיון כאן.
תגובת יעקב מזרחי (הדוד)
יעקב מזרחי ביקש גם הוא לדחות את הבקשה.
לטענתו, בכל הנוגע אליו, לא נתונה הסמכות לבית המשפט המנהלי.
הוא טען, כי הבקשה הומצאה לו באיחור רב רק ערב הדיון במעמד הצדדים.
הוא טען גם, כי המבקשים אינם באים בתום לב ובניקיון כפיים בבקשתם.
הוא הכחיש כי נתן התחייבות שלא לקבל רישיון רוכלות ו/או כי קיבל כספים כלשהם מבני הזוג.
לטענתו, בהמלצתו בברכתו של בית המשפט בעת"מ 3/09 ובכדי שלא לשלול ממנו את פרנסתו, ניתן לו היתר להצבת עגלת רוכלות במתחם קבר הרמב"ם מכוח סמכותה המלאה של העירייה
לטענתו, כל מטרת הבקשה על-ידי המבקשים, היא להשיג אינטרס כלכלי ולאפשר להם לנהוג כמונופול בשטח ציבורי.
עוד הוא טען, כי החוזה שלגביו טוענים המבקשים, הינו הסדר "כובל", כמשמעו בחוק ההגבלים העסקיים.
עוד טען הוא, כי הוא הועסק כפועל בקיוסק של המבקשים במשך חודשים, וניסיונם כעת למנוע את פרנסתו על-ידי עיכוב מימוש ההיתר, יש בה משום פגיעה ב
חופש העיסוק שלו.
עוד טען הוא, כי ויתר על עיסוקו הקודם, הובלת תיירים בכרכרות, שהיווה את מקור פרנסתו, בתמורה לקבלת רישיון הרוכלות, ובמידה שלא יקבלו ישאר ללא פרנסה.
הוא טען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן העיכוב גודע את מקור פרנסתו, בעוד שלמבקשים לא יגרם נזק עם יינתן ההיתר.
