החלקת עור נוסח ישראל

הוקעתו בישראל של דוח גולדסטון והאשמת העומד בראשו כבדאי, כמוּטֶה, כאדם בעל אג'נדה פוליטית (ואו-טו-טו אנטישמי...) אינה הליך חדש במקומותינו. האינסטינקט המיידי שלנו הוא להגיב על ביקורת - מבחוץ או מבפנים - אם בדחייתה בזעם קדוש ואם בהעלאתן על נס של צדקתנו ומוסריותנו המיוחדות במינן מול פני החורשים רעתנו (העולם כולו). אין זה משנה מה נושא הביקורת - למן ה'נכבה' ונגזרותיה, מלחמות היש-ברירה שלנו, מעשי הטבח שנעשו על-ידינו או תחת חסותנו, התנהגותנו ככובשים, טבעת החנק סביב עזה ותושביה, הרג אזרחים ערבים בתוך מדינת ישראל (ר' אירועי אוקטובר 2000), ועוד ועוד - לעולם-לעולם, ישראל רוחצת בניקיון כפיה; עורה צח וטהור כביום היוולדה (אף שהכל יודעים מה גילה האמיתי, ומה רבים הקמטים והסדקים המסתתרים מתחת להחלקות העור הבלתי-נלאות שהיא עוברת). כל זה מלווה תמיד ברגשות כעס ותרעומת נוראים על אלה המצביעים על מבושינו וקוראים לעברנו 'המלך הוא עירום'. אנחנו עירומים? אנחנו? - קורבנות העוול הנצחיים? אנחנו? - הצעירים (אך גם עתיקי-היומין ובעלי הזכויות הבלעדיות), התמימים-הנאיבים, המלטפים והמחליקים את עצמנו ללא הרף כדי שרק יופיינו ייראה? נראה שמאירוע לאירוע, משנה לשנה, דבר לא השתנה (על-אף תפילותינו מלב-ונפש ביום כיפור לכפרה ולמחילה על מעשינו). איננו לומדים דבר: איננו מתחילים להסתכל על עצמנו בעיניים אחרות, ואיננו מסוגלים להסתכל בעיני אחרים ולראות גם אותם בעיניים אחרות. צדקתנו נראית לנו מובנת מאליה, ברורה ומזהירה כשמש. לעומת זאת, כשאנחנו מעיפים מבט אל האחרים שבקירבנו או מחוצה לנו, אנחנו רואים שם רק רוע ורדיפה, מה שמקנה לנו את הזכות להגן על עצמנו מפניהם ולהקדים ולהורגם. כך, יום אחר יום, אירוע אחר אירוע, עורנו נשאר צח וחלק לנצח - וכל מה שעברנו עד כה לא הטביע בנו חותם של בגרות ותבונה, ונראה שמספרם של אלה בתוכנו הדבקים בעיקרון צדקתנו הבלעדית רק גדל. ואם כך - אין לנו שום סיכוי לשינוי.