"הדברים שנאמרו שם יפים הם לענייננו, שכן התובעים העלו את כל טענותיהם לרבות הטענה בדבר התניית שירות בשירות וחיוב בריבית לפי 360 ימים בשנה, במסגרת הבקשה לרשות להתגונן שהוגשה על ידם בתביעה הראשונה. אולם, לאחר שניתנה החלטה בבקשתם, הם בחרו לשבת בחוסר מעש ולא הפקידו את הערבות הבנקאית שנקבעה כתנאי למתן רשות להתגונן, ומאידך לא הגישו ערעור על ההחלטה הנ"ל. בכך הם איבדו את זכותם להעמיד מחדש טענות אלה ל"הכרעה שיפוטית" על-פי ההלכה שנקבעה בעניין וינשטיין הנ"ל, מחמת מניעות, ואין נפקא מינא אם טענות אלה נידונו והוכרעו לגופן בהליך הראשון. מסקנה זו מתבקשת גם לאור שיקולי מדיניות משפטית, שכן התעלמות מקיומו של מעשה בית דין בסיטואציה שכזו, יוצר מצב לפיו בעל דין יכול להיכנס לשערי בית המשפט מהדלת האחורית, תוך התעלמות מתמרור איסור כניסה שהוצב בפניו בדלת הראשית. ברי הוא כי תוצאה זו אינה רצויה ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט". כך קבעה (יום ה', 29.9.09) שופטת בית משפט השלום בחיפה, כאמלה ג'דעון, בתביעה שהגישו לקוחת כנגד הבנק.
באותה פרשה הגישו לקוחות של בנק תביעה כנגדו בטענות שונות כגון התניית שירות בשירות, חיוב יתר של ריבית ועוד. הבנק קבע כי על תביעתם להידחות על הסף מחמת מניעות (השתק) משום שטענות אלו כבר הועלו במסגרת תביעה שהגיש הבנק כנגד לקוחותיו, אולם טענות אלו נדחו.
עיקרון 'מעשה בית דין' (או השתק פלוגתא) קובע כי מקום בו בית המשפט הכריע בסוגייה אלמונית, הוא לא יידרש לה שוב וזאת בכדי לא להטריח את בית המשפט פעמיים. באותה פרשה, התובעים העלו את אותן טענות בתביעה אשר הגיש הבנק כנגדם קודם לכן, ברם, הטענות לא נדונו לגופן, שכן התובעים לא קיבלו רשות להתגונן וזאת משום שלא היה בכוחם להעמיד ערבות בסך 150,000 שקל למקרה שטענות ההגנה שלהם תידחנה. חרף זאת, קבעה השוטפת כאמלה ג'דעון כי חל מעשה בית דין במקרה הנדון, וכי "אין נפקא מינה מה הייתה הסיבה שבגינה לא העלו התובעים את טענותיהם בהזדמנות שהייתה להם" (כאמור, ב'סיבוב הקודם' טענות אלו לא הועלו, שכן התובעים שהיו נתבעים אז לא יכלו להפקיד את הערבות הנדרשת לקבלת רשות להתגונן).
עם זאת, דנה השופטת ג'דעון גם בטענות התובעים לגופן, וקבעה כי הבנק אכן חייב ריבית יתרה את התובעים, אולם דין טענה זו להתיישן, וכן כי הבנק לא התנה שירות בשירות, שכן זכותו של הבנק לדרוש כי תוכניות חיסכון של לקוחותיו תשמשנה ערובה למשיכת יתר של אשראי - זוהי עסקה סבירה, לדבריה, ולא כפייה, מה גם שבנסיבות העניין הוכח שבזמן שנטלו הלקוחות את האשראי מצב חברתם היה בכי טוב, הייתה להם בחירה ליטול את האשראי, ובכל מקרה לא התקיימה קורלציה בין העמדת האשראי לרשות התובעים לבין דרישת הבנק כי התובעים יפתחו בתוכניות חיסכון, מה שמשמיט טענה אפשרית של 'התניית שירות בשירות'.