אמי ראתה את אושרה והצלחתה בבית מבריק ובארוחות עשירות וטעימות. עד שקלטה שנושאי השיחה בסביבתה התחלפו, שחברותיה מדברות על עבודתן בחוץ, היה מאוחר מדי.
לא כל הנשים מצליחות לזרום במעגל העבודה בחוץ ורבות עוסקות בביתן - בניקיון הבית, בבישול ובחינוך, ומאושרות בחלקן. אך יש שחשוב להן למצוא עבודה או עיסוק כלשהו בחוץ, כי לשבת בבית זה משעמם. כי להתעסק רק בעבודות הבית ובבקשות הילדים והבעל זה מיושן ומדכא. כי כולן עובדות בחוץ והן פורחות. וכמו שאמרה לי מישהי: "אישה צריכה לצאת החוצה לעבודה ולא להירקב בין קירות ביתה בעבודות בית משעממות. לניקיון אפשר לדאוג לעוזרת בית קבועה ובילדים יכולה מטפלת לעזור בגידולם, חוץ מזה שיש מעונות עד שעה מאוחרת ולא קשה לעבוד היום בחוץ". עניין של אופנה יותר מאשר של בחירה.
בארצות הברית חוזרים לאט לאט לדרך חיים קודמת. האימהות שבות הביתה לגדל ילדים ולבשל. הקריירה כבר לא כזאת "אין". בצרפת מעודדים נשים להישאר בביתן עד מלאת לילד שלוש שנים. שאז הוא נכנס ל"בית ספר", מה שמקביל לגן אצלנו. אישה הנשארת בביתה עם הילד מקבלת סכום גבוה מאוד – סכום המקביל למשכורת ממוצעת במשק. כך החיים פשוטים יותר. כל אחת תגדל את ילדיה שלה בלא צורך לעשות מן קומונה שבה כל אחת עוזרת לאחרת – מטפלת, עוזרת, מזכירה - כדי שתוכל לצאת החוצה מה"כלא". אבל זה קצת מאולץ ודורש שכנוע.
כי כבר איבדנו את הטבעיות. את הרגש המוביל לטפל בקרובים לנו. בבני משפחה הצריכים לנו. כולם מעדיפים לטפל באחר.
הורים זקנים מטופלים על-ידי מטפלים זרים, כי לילדים אין זמן ואין סבלנות. הילדים מצידם מטפלים באנשים זרים להם על-ידי הוראה, ניהול חשבונות, טיפול בעניינים משפטיים, סיוד הבתים של האחר וכדומה. כמובן שהכל תמורת תשלום. הכסף עובר מיד ליד עד לרמת ההכנסה הנמוכה. זוהי בעצם הקידמה, או מה שנקרא "התמקצעות".
כל אחד עוסק במה שהוא מתמחה, או במה שהוא בעצם מסוגל על-פי כישוריו והשכלתו... זה יכול להיות רפואה הדורשת הכשרה גבוהה, זה גם יכול להיות ניקוי בתים שלא דורש כלל הכשרה. אם היוצאת לעבודה משאירה את ילדיה לטיפול אצל אישה זרה שתחבק, תרגיע, תאכיל ותלביש – מה שנקרא מטפלת, את ניקוי הבית תשאיר לעוד אישה אחרת – עוזרת הבית, שלעתים מחליטה גם איפה להניח את הכד החדש שהתקבל במתנה. כך כולם "יוצאים" לעבודה. כולם עסוקים בחוץ. כך מאבדים את הקשר לקרובים אלינו. מאבדים את הטבעיות.
ובבית - את "מדורת השבט", או את האח בארצות הקרות, סביבם התקבצו בני המשפחה לשיחה, לשהייה משותפת כשהם יושבים פנים מול פנים, החליפה הטלוויזיה. אך מול הטלוויזיה אין מביטים כמעט זה בזה, אלא עיני כולם נשואות לאור המנצנץ מהמסך. אין יושבים זה מול זה, אלא במעגל ובמבטים לעבר הטלוויזיה, אבל עדיין ביחד. או לחילופין - כל אחד מול מסך מחשב, מול פייסבוק פרטי וחברים זרים וירטואליים. מציצים ומחפשים איפה יש חיים באמת.
כך המפגש המשפחתי מצטמצם מאוד. כך מתפוגגת החוויה המשפחתית כמעט לגמרי. קוראים לזה קידמה וזה כנראה מתבקש במירוץ קדימה, במסגרת החיים האורבניים. אבל אין ספק שהטבעיות – ועוד מעט נתהה: "מה זה בכלל טבעיות?" – נעלמת ואיתה גם הרגישות והרגשות. ומכאן עד לתחושת בדידות חזקה מאוד, הדרך קצרה.
כי אם איננו מחזקים קשרים רגשיים לקרובים לנו – הורים, ילדים, בני זוג ומשפחה בכלל, הנפש נעשית עקרה ומאבדת את הכושר להיות שמחה. כי השמחה באה ממקום של חיבה ורגש, לא ממקום של הצלחה.
