חושך עיתונאי

באתר News1, פורסם ראיון של יפעת ארליך [ראה גם משמאל] - עם כותב הספר "התפכחות" (פורסם במקור במוסף יומן של מקור ראשון). במוקד הראיון נמצא כאמור הספר "התפכחות", ספר המבדיל ככל הנראה (על-פי הראיון) בין בני אור ובני חושך. בן חושך לא נראה בן חושך, הוא נראה כאחד האדם. ובן אור לא כל-כך מבין את משמעות ה"דימוי הציבורי" ולכן ייחשב הרבה פעמים כבן חושך, בעוד שבן החושך האמיתי, תמיד ידאג להיראות כבן אור. ודווקא בתקשורת יש כר נרחב להימצאות בני חושך, כי משם, מגִבעת התקשרות, גניבת הדעת היא משימה הרבה יותר קלה. ומכאן אנו מסיקים שאפילו נתאמץ להבחין בין בן חושך לבן אור, לא נצליח, אלא אם נקבע מבחנים ברורים ונבדוק אותם אחד אחד. אז בואו נקבע את המבחנים המגדירים עיתונאי בן חושך:

• עיתונאי פעיל המסקר את חברים שלו ובייחוד חבר אחד מרכזי, מבלי לציין במפורש בשולי הסיקור, ובכל סיקור וסיקור, כי הנסקר הוא חבר אישי של הסוקר, הוא עיתונאי בן חושך.

• עיתונאי פעיל המופיע דרך קבע באירועים של הון ושלטון ולא לצורך סיקורם העיתונאי, הוא בן חושך.

• עיתונאי פעיל המתערב במערכת בחירות, ומקדם מעל כל במה תוך ניצול תפקידו ומעמדו את מועמדות החבר שלו, הוא בן חושך, ואם הוא מתכחש לכך, הוא בן חושך בריבוע.

• עיתונאי פעיל, אשר עם הבחירות בהן מועמד החבר שלו, נכנס בכוח רב במפלגה היריבה, ומוריד משמעותית את קרנה בעיני הציבור, הוא בן חושך.

• עיתונאי השומר ידיעות מאוד חשובות בבטן ולא מפרסמן, הוא בן חושך.

• עיתונאי המפרסם ידיעות מאוד-מאוד חשובות ששמר בבטן, מספר שנים לאחר מכן, במסגרת ספר, ותמורת כסף, הוא בן חושך.

• עיתונאי הבקיא בנהנתנותם של נבחרי ציבור, לא שואל ולא חוקר מהו המקור הכספי לאותה נהנתנות, הוא בן חושך.

• עיתונאי, אדם, הרואה עצמו מאוד צנוע, ובכל זאת הוא מחובר לחבורה מאוד מכובדת של נהנתנים, הוא בן חושך.

• עיתונאי, אדם, המודה שטעה בגדול, שכתוצאה מכך הוא הטעה בגדול, ולא מוכן לשלם את המחיר (מחיר פינוי הזירה למוכשרים יותר, אשר לא יטעו כמוהו), הוא בן חושך.

• עיתונאי בן חושך מדווח שקרים בזמן אמת או לחילופין משכתב את ההיסטוריה, עיתונאי בן חושך כותב במעריב ב-5 באוגוסט: "לבד מהחלטתו השגויה להפסיק את הלחימה האווירית בדרום לבנון ל-48 שעות, שאיפשרה לחיזבאללה לשאוף אוויר ולהתחמש באופן חלקי מחדש, ניהל אהוד אולמרט את המערכה בשיקול דעת (כניסה הדרגתית מותנית לפעילות יבשתית) ובאומץ לב (ההיתר לפעול בבעל-בק). נכון שיש גם מחלוקת אם קיבל על עצמו תנאי פתיחה מגבילים שהשהו את סממני ההצלחה, אבל זה עניין להיסטוריונים. איש אינו יודע מה יילד יום. אבל עד היום נולדה התנהלות ראויה".

ועל-פי הראיון: "בעיצומה של המלחמה ב-25 ביולי נפגש מרגלית עם אולמרט בלשכתו בירושלים. שם ראה במו עיניו את התזזית שאחזה באולמרט. 'הוא איבד את ביטחונו העצמי. החל למצמץ, לזגזג. כן ולא. קדימה ואחורה. חצי תה חצי קפה. ככה לא בונים חומה. ככה לא מנהלים מלחמה. בחצי לב. בחצי מאמץ. בתקיפה נסוגה'". בין ה-25 ביולי עד ה-5 באוגוסט עברו 10 ימים תמימים. העיתונאי "מגלה" שראש הממשלה איבד את ביטחונו העצמי, ממצמץ, מזגזג, ולציבור מוכר אותו עיתונאי לוקשים של שיקול דעת, אומץ לב, והתנהלות ראויה. וכמה חיילים היו ניצולים אם הידיעה המרעישה והבלעדית מה-25 ביולי, על מצמוצי ראש הממשלה, ועל אובדן הביטחון שלו הייתה מגיעה לציבור בזמן אמת!!! מדוע היינו צריכים לחכות עוד שבועיים של טמטום וסבל, על-מנת שעיתונאי החושך, ייצא קצת לאור? מהיכן הנבע הצורך, למכור לציבור לוקשים כאורך הגלות עשרה ימים לאחר מכן? שאלות קשות, שאלות אמיתיות, אשר עליהן נקבל אולי תשובה מעיתונאי השחור, בספר הבא שיפרסם, וימכור.