הם תעתעו בנו. הם הערימו עלינו. בזדון. בעורמה. בנבזיות בחוכמה. הם הראו אותו חי וקיים ובכל זאת הוא נותר מסתורי ונעלם. החיוך שלו. זה לא יכול להיות שהוא מחייך אחרי שלוש שנים ורבע בשבי אויב. החיוך שלו מאולץ, קפוא, כבוי. זה חיוך מוכתב, חיוך כפוי. אין הכרח להיות מומחה לשפת גוף, אף לא ידען בפיענוח הבעות פנים, עוויתות שפתיים ומצמוצים. די לראות את אשר ראינו. חיוך מבעית ומצמרר של גלעד שליט.
הם היתלו בנו. הם התעמרו בנו. הם שיחקו איתנו הפוך על הפוך. רציתם קלטת שתוכיח ש"הבן של כולנו", כפי שאתם, היהודים הציונים מכנים אותו אכן בריא ושלם? בבקשה. ביקשתם, קיבלתם. לא זה בלבד שהוא חי הוא אפילו מדבר בשקט, בהיגיון. דיבורו רצוף ומובנה. הוא אפילו שיתף אתכם בפרט שרובכם, יש להניח, לא ידעתם אודותיו: ביקור שערכו אצלו אביו ואחיו, כשהוא נשאר בבסיסו שברמת הגולן באחת השבתות. הם טיילו, אכלו, בילו. עשו חיים. מרצונו החופשי הוא סיפר זאת שהרי אנחנו, שוביו, לא היינו יכולים לדעת פרט זה אודותיו. רציתם עדות מוחשית לעובדת היותו חי? מילאנו את רצונכם. עכשיו אתם מאמינים?
החיוך של שליט מר, קר. הוא מדאיג ומבעית. הוא מעורר צמרמורת. זה חיוך מבוים. לא ייתכן שהחייל השבוי, "יחיד כה ורפה", הן כמאמר השיר והן על-פי חזותו הגרומה, השלדית, אשר אפילו המדים הכהים שאולץ ללבוש בעת הראיון לא יכולים שלא להבליטה, אף שהם נועדו להבליעה ולהסתירה. החיוך, דווקא החיוך, על דרך ההיפוך, מדגיש ומעצים את סבלו. את בדידותו. את פחדיו. את חרדתו. את חוסר האונים שבו הוא שרוי, שבו הוא שבוי. זה חיוך אכזרי, חד ומשסף כסכין, שננעץ בעינינו. דרך חיוכו הם צוחקים לנו בפנים, המנוולים.
לכאורה, היינו אמורים להירגע מעט, להפליט אנחת רווחה. לא ידענו למה לצפות, אבל בתוך תוכינו חשנו וחשבנו שלא נוכל לשאת את מראהו של גלעד בדקה (כך הפיצו, כדי שכאשר ניווכח שהמונולוג שלו ארך שתי דקות ורבע יעיד על רוחב לבם, על נדיבותם), שבה יגיד את אשר יגיד. כאשר מצפים למשהו איום ונורא ונוכחים לדעת שלא איום ולא נורא - עם חיוך על השפתיים
(העיניים נותרו מלאות בעתה ואימה, חושפות ומסגירות בעירומן את מה שהמלים נועדו להסוות) - נרגעים. זה טבעי.
אין הכרח להיות רופא כדי להניח, כי גלעד שליט הולעט בתרופות הרגעה, אולי במשככי כאבים, אולי אף בכמוסה כל שהיא שגורמת לרוממות רוח, לעליצות. אין לנו פרטים ובהעדרם - הכל אינו אלא השערות וניחושים. כך או כך, החיוך שלו לא רק נוגע ללב ומכמיר אותו - זה ודאי - הוא קורע אותו. אלוהים, אומרים גם הלא מאמינים, עד מתי ייעקד הילד הזה על מזבח חוסר המעשה המתבקש, החיוני, שאינו סובל דיחוי, להוציא אותו מהגיהינום, מהתופת?
כל צפייה נוספת באיש הקורא מדף הנייר שאותו הוא מחזיק ביד מעצים את התחושה שהחיוך הוא תפאורה. הוא איפור. החיוך אינו מעיד על דבר. הוא אינו הסיפור. הוא חלול. הוא גימיק. הוא תעלול. בנסיבות שבהן הוא כלוא, אפילו - הלוואי - הוא אינו מעונה במקום שביו, לא ייתכן שעל פניו יינסך חיוך כן, אמיתי, חיוך שנובע מהלב. החיוך שלו, שאותו העטו שוביו על פניו, הוא בסך-הכל גרגר קטן שנגרע בשעון החול האוזל. זה הכל.
