אני מתביישת.
המילה היסטוריה אינה מילה עברית. המילה בעברית, שמקורה בתנ"ך, היא "זיכרון". המשמעות ברורה: לא רק לזכור "להם" לדורותיהם את שעשו לעמנו, למשפחותינו, לנו, אלא בעיקר, לזכור לעצמנו.
רק ב"זיכרון" שלי, כבת לניצולי שואה, הייתי שם, בגיהנם, וב"זיכרון" שלי אני רואה ושומעת - כאילו הייתי שם בעצמי ובגופי - את 6,000,000 מיליון היהודים המובלים אל מותם במיתות שונות ומשונות, ממלאים את ליבם באמונה שהעולם לנצח יזכור לעם הגרמני לדורותיהם איך שחטו ורצחו את עמנו במטרה למחוק אותן מעל פני האדמה.
בתחילה קם רעיון השילומים, ויש אומרים שהוא הציל את המדינה: בלענו כמדינה את כבודנו ואת כבודם של נספינו בשואה (מוצדק או לא מוצדק, עניין של ויכוח ציבורי) וקיבלנו כסף שכונה "וידרגוטמכונג" (לעשות את הכל טוב בחזרה).
ואם קיבלנו כבר שילומים, אז כעבור דור, ועוד דור, ועכשיו כבר עוד דור, רוב המדינה כבר אינו זוכר למה לא לקנות מוצרים גרמנים, למה לא לנסוע לגרמניה, בקיצור, למה לנו ה"זיכרון" הזה? למה להזכיר לעצמנו?
והנה קם לו ראש עיר בישראל, ראש העין, ואומר: "מה הבנים שלהם למעשה אשמים?" ובעצם, מה שהוא אומר הוא: הרחקנו לכת עד כדי כך במסלול הזיכרון, עד כי הגיע הזמן לסיים את המסלול.
גדולת העם היהודי, ואחד מסודות הישרדותו, הוא העובדה שלא דגלנו בנקמה פיזית בעוכרינו (לא נכון: "יימח שמם וזכרם" הקללה הנפוצה ביותר ביחס לנאצים). אך זכרנו להם לנצח את מעשיהם בנו, והזכרנו לעצמנו ולדורותינו לנצח.
ברית ערים תאומות ראש העין / דכאו? אני מתביישת! מתביישת מול הקורבנות, שאני מאמינה שיש לנו חוב של זיכרון להם כלפיהם.
ברית ערים ראש עין / דכאו? אני מתביישת! מתביישת מול ראש עיר בישראל שכה גס ליבו ו"זיכרונו", מה שמצווה הוא כיהודי וכאדם, נמוג ואיננו.
ברית ערים ראש עין / דכאו? אני מתביישת! מתביישת מול הדורות הבאים, שאם עד כה ידענו כיהודים "לזכור", הרי אני חלק מדור שמול אחד האסונות הגדולים ביותר ברצף היהודי, לא ידע לזכור אפילו 3 דורות.
