מכובדי נשיא המדינה,
אדוני ראש הממשלה,
גבירתי יושבת-ראש האופוזיציה,
חברי וחברות הכנסת,
בקיץ שחלף, נשטפה הארץ בגל של אלימות קשה. נדמה היה, בחוויה הפשוטה, האינסטינקטיבית, של הישראלי מן השורה, שהנה - כפי שציטט שר המשפטים את דברי הנביא ישעיהו - "לסדום היינו, לעמורה דמינו". קשה היה להימלט מהתחושה הנוקבת, שלא היה כדבר הזה במציאות החיים הישראלית.
מכובדיי, בחודשים האחרונים חשו רבים, שהגיעה השעה לחשבון נפש ציבורי; רבים בתוכנו הטיפו לבחון באופן אמיץ ומדוקדק את התשתית החינוכית והערכית שביסוד קיומנו, ולבצע חריש עמוק בסדרי העדיפויות הלאומיים שלנו.
אבל בסוף, כצפוי, התנקז כמעט הכל, לכתב אישום חריף: נגד המשטרה, נגד הפרקליטות, נגד בתי המשפט, ונגד כל אותם גורמים בעלי השפעה, אפילו מועטה, על תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל.
אינני מתווכח עם הצורך בביקורת הזו. היא חשובה ונצרכת, והכנסת אף קיימה במהלך הפגרה, כמה דיונים בהולים בנושא זה בנוכחות כל אלו שמחוייבים לתת תשובות לציבור.
אבל, חברי הכנסת, האחריות הציבורית שלנו אינה יכולה להתמצות רק בביקורת הפרלמנטרית על זרועות אכיפת החוק.
מוטלת על שכמנו החובה לבחון את האופן שבו אנחנו מנהלים את הפולמוס בין כותלי הבית הזה. עלינו לשאול את עצמנו בכנות: האם גם אנחנו, בדיונים המתחוללים כאן בינינו, לא חטאנו באלימות מילולית? האם באמת ובתמים משמשת הכנסת בימה שראוי להתכבד בה? האם מצליחה הכנסת להוות זירה של ויכוח אמיתי, אפקטיבי, נאמן למקורו, (גם אם הוא לעיתים מר וקשה), או שמא הפכו הדיונים כאן לאנדרלמוסיה בלתי נסבלת? האם לא הגענו למצב שהכנסת נעשתה בלתי רלוונטית, פשוט משום שאי-אפשר לקיים בה עוד שום דיון רציני, כזה שהציבור כורה אליו את אוזנו, כדי לשמוע איזושהי בשורה?
רבותיי, היום, בניגוד לימים עברו, העם לא רק שומעים את הקולות, אלא גם רואים את הקולות. אני חושש, שבמקביל לתהליך החיובי פרי השנים האחרונות, במסגרתו נעשתה הכנסת שקופה יותר, נגישה יותר, פומבית יותר וזמינה יותר, התפתח תהליך הפוך, שלילי, של ירידת קרנה של הכנסת וזניחתה לטובת פורומים אחרים.
נדמה לי, שגם הקקופוניה הפרלמנטרית, היא סוג של שיח אלים שמחלחל אל כל שכבות העם, לא פחות מהאלימות המילולית שעל המרקע, או זו שמתחוללת בזירות דיון אחרות, חוץ פרלמנטריות.
אני מאמין, שתרבות השיח שלנו אינה רק מעטפת, היא גם יורדת למהות היחסים שבין הציבור לבין הכנסת. אין לי ספק, שלאופן שבו אנחנו מנהלים כאן את הוויכוח ישנה תרומה לאווירת הרחוב המתלהמת, ולמידת האמון המועטה שרוחש לנו הציבור.
אבל, בניגוד לזירות ויכוח אחרות, הכנסת גם נושאת באחריות כבדה; הכנסת גם מחוייבת בדוגמה אישית; הכנסת גם עומדת למבחן הציבור והנזק הסביבתי שהיא יוצרת, ניכר בפיזור עמוק יותר ורחב הרבה יותר.
לא מן הנמנע שהפרטת הדיון הציבורי, באה בראש ובראשונה בשל האלימות המילולית הזו, ושהכנסת, הרוויחה ביושר כמעט גמור, את העובדה שקמו לה בימות מתחרות על אוזנו של הציבור.
כאשר דיון מדיני הופך לבליל של קריאות ביניים, מה פלא שראשי ממשלה מדירים את רגליהם מהכנסת ונוהרים לבמות אחרות, כדי למסור לציבור הודעה בעלת חשיבות לאומית.
כאשר ההערות הרמות מכיוון ספסלי הקואליציה, מסכלות כל יכולת של ראש האופוזיציה, לעמוד ולקיים (במצוות הדמוקרטיה) את הויכוח ההכרחי עם עמדת הרוב, בל נתפלא שהדיון הציבורי נודד מהכנסת אל פורומים אחרים, במקרה הטוב, או שוקע בשלולית של רדידות עמוקה, במקרה הגרוע.
כאשר כל המשתתפים במשחק הפרלמנטרי, אינם מסוגלים להגיע להבנה, אפילו הבנה שבשתיקה, שבמעמדות מיוחדים, או בנאומים בעלי חשיבות ציבורית - לאומית - לא יופרע הדיון בקריאות ביניים מצמיתות ולא יופסק בהערות מתלהמות - מה הפלא שהציבור מתריס כלפינו: "טלו קורה מבין עיניכם".
אסור לנו לסבול מציאות שבה הערה של חבר כנסת מולידה תגובת שרשרת, בדרכה למהומה רבתי. אסור לנו להתיר לחבר הכנסת הבודד לעשות את קריאת הביניים "קרדום לחפור בו", או עוד אמצעי "לקבל כותרת", באופן שחונק לגמרי את היכולת לנהל כאן דיונים בעלי משמעות.
גם לספונטניות יש להציב גבול. קריאות הביניים ראוי שיהיו במשורה, ושיהיו גם ברורות ונשמעות. יש להסדיר מחדש את הדיון במליאה ובוועדות. יש לשמור באופן קפדני יותר על תרבות מינימאלית של ויכוח, ואם יש צורך, אף לנקוט צעדים חמורים לשם כך. לא מדובר ב"סתימת פיות" חלילה או ב"צנזורה" על התוכן, מדובר ב"צנזורה" על הסגנון, ובהחלט, איני מוצא בכך פסול. אדרבה.
אם רוצה הכנסת לנכס לעצמה מחדש את הדיון הציבורי - עליה לפתח תרבות שיח הולמת. אם שואפת הכנסת לשוב ולהיות הזירה הטבעית, המהותית, להעברת מסרים אל הציבור - עליה לנטרל את כל אותם גורמים מצמיתים שלא מאפשרים לדיון הזה להתקיים.
זהו חשבון הנפש הפרטי שלנו, כאן, בביתו של העם, במוסד הפומבי ביותר בציבוריות הישראלית, אשר נתון למבחן יום-יום ושעה-שעה. אני קורא לכולכם, חברי הכנסת, להצטרף לאתגר הזה, ולחדש כאן שיח ראוי יותר, מכבד יותר ומאופק יותר, אולי פחות פופוליסטי, שבסופו - חיזוק איתנותה של הכנסת.
נזכור כולנו, כי להבדיל ממקומות דיון אחרים בארץ ובעולם, הכנסת היא גם המקום בו הדיון מסתיים בהכרעה, והכרעה זו צריך שתיראה ותישמע בעיני העם, בצורה ראויה וממצה.
לסיום, אני מבקש להודות לעובדי הכנסת, אשר במהלך פגרת הקיץ, ואף בחופשה המרוכזת, טרחו ועשו במלאכת הכנת המשכן, שיפוצו ומירוקו, לקראת מושב החורף הנפתח היום. שיפוצים הכרחיים נערכו בכל רחבי החלק הישן של המשכן. בין השאר, כאן, באולם המליאה, שופצו ורופדו מחדש יציעי האורחים, העיתונאים והציבור הרחב, לראשונה, מאז שנחנך משכן הכנסת. בשבועות הקרובים תושלם גם הכשרת קומת הסיעות החדשה, וסיעות הבית תעבורנה למשכנן החדש, כולן יחד. היום גם מתחיל לפעול כאן הזכיין החדש של מזנוני הכנסת. תודה לכל העושים במלאכה.
