דוח גולדסטון הוא דין-וחשבון חובבני מאין כמוהו. שופט שאינו יכול להכריע מי מהצדדים אשם ומטיל את האשמה על שני הצדדים, עושה לעצמו מלאכה קלה והפוכה למלאכת השיפוט. נניח ששני הצדדים עברו על החוק, עדיין אין זה אומר שאין מביניהם צד אחד בלבד שהיה הגורם לכך. אין השופט רשאי לשפוט אך ורק על-פי התוצאות, הוא חייב להעמיק אל שורשי המעשה מתחילתו, לעקוב אחר התפתחותו עד לתוצאה, ולשפוט, היינו לקבוע עמדה נחרצת בכל צומת אפשרי לאורך התמשכות המעשה במי האשם.
הִתְגָרוּת עלולה להביא לתגובה תקיפה ואז יש לשפוט לפי עקרון המידתיות – עד היכן ניתן היה להתמודד עם ההתגרות הבלתי נסבלת. האם קינטוּר או השפלה, לעג או בוז, מהווים פגיעה המצדיקה תגובה אלימה? גם כאן יש לשפוט לפי המידה בה נקט כל צד. התוצאה תהא אפוא באחריות הצד שהפר את האיזון בין הסיבה למסובב, גם אם הצד הזה נפגע פגיעה חמורה יותר מאויבו. אין התוצאה משקפת בהכרח את האשמה.
מימד הזמן לא זכה להתייחסות רצינית בדוח גולדסטון. לכל קונפליקט יש נקודת התחלה יזומה! שופט חכם מחפש את נקודת ההתחלה הזאת, שלפעמים קשה מאוד להצביע עליה במפורש. בשביל זה הוא שופט מורם מעם! דבר שכיח נוסף הוא ששני בעלי הדין טוענים בלהט לצדקתם, ובכל זאת השופט בוחן את כל הראיות שלפניו ופוסק וגוזר לכאן או לכאן. לנקודת ההתחלה משקל מכריע בהתפתחות העימות וממילא בתוצאה – התעלמות השופט ממנה מעוותת את השפיטה כולה.
גם מינוי ועדת גולדסטון לחקור את מבצע עופרת יצוקה היה מינוי לא נבון בלשון המעטה. ועדת חקירה שאינה מקובלת מלכתחילה על אחד הצדדים ולא זוכה לשיתוף פעולה מלא עימו, לא תוכל לעולם להגיע למסקנות שיהיו מקובלות על שני הצדדים. מוטב היה לאו"ם לשתף את הצדדים בהקמת הוועדה, אולי אפילו למנות חברים משני הצדדים בוועדה ולא לכפות ועדה הנראית מוּטָה בעיני אחד הצדדים. מכל מקום, טוב היה לו הייתה מוקמת ועדת חקירה מקובלת מראש על הניצים, וטוב יותר אם היו מתחייבים מראש לאמץ את מסקנותיה.
גולדסטון חושב שהדרך לשלום בין היהודים לערבים ארוכה ויש לו את מי להאשים: "יש בעיה עם ההנהגה הישראלית הנוכחית ויש בעיה עם הלחימה בין הקבוצות השונות בפלשתין". הקביעה הזאת מעוררת גיחוך – האמנם הנהגה ישראלית אחרת ופיוס בין הקבוצות השונות בפלשתין יכולים להביא שלום בארץ הזאת? נראה כי השופט המלומד נקלע למציאות שאינה מוכרת לו מכל וכל והוא שופט אותה באמות מידה והגיון המאפיינים תרבות זרה למקום הזה.
ואכן, לאחר הביקורת שהוטחה בו, נאלץ השופט הנכבד להכיר בערכן האמיתי של מסקנותיו ולתת להן פומבי בראיון לשבועון היהודי "Forward": "אם זה היה בית משפט, לא היינו יכולים להוכיח דבר! אני לא בית משפט, אני לא ועדת חקירה, אלא רק ועדה לבירור עובדות. ועדה שלא הייתה בפניה התמונה המלאה". לגבי הטענה בדוח, שישראל ביצעה פשעי מלחמה אמר השופט כי בסך-הכל מדובר ב"מסקנה על תנאי, מסקנה שצריכה להיבדק". אז על מה קמה מהומה?
לפיכך, אין סיבה של ממש להיבהל מן הדוח הזה! הוא אינו אלא בומרנג שישוב אל מנסחיו בדמותו של טרור עולמי ההולך וגובר, עד אשר יקום העולם "הנאור" עצמו, ישליכהו לפח האשפה, ישנס מותניים, וישיב לטרור מלחמה עשרת מונים מכפי שערה, גם במחיר של פגיעה נוראה במגינים אנושיים-בלתי מעורבים – אנשים, נשים, זקנים וטף – המשמשים בפועל נשק הגנה נבזי לטרור נפשע.