מדינה שלמה שמחה וצהלה למשמע הודעת ועדת פרס נובל על זכייתה של פרופסור יונת בפרס היוקרתי בתחום הכימיה. לא רק מכריה הקרובים, לא רק אנשי העולם האקדמי, אלא אומה שלמה הרגישה התרוממות רוח. נכון שאנשים לא קפצו לבריכה בכיכר רבין, זכר לימים שמכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה בכדורסל, אך בכל זאת כל השמנה והסלתה של ישראל מיהרה לברך במילים חמות. גם עמך ישראל הגיב בהתלהבות כי הרי היא משלנו, סמל לניצחון הרוח על החומר.
ימי החסד והחגיגות תמו מהר מן הצפוי. באחת, בראיון בגלי צה"ל, שמטה פרופסור יונת את התמיכה הציבורית ואהדתה כלפיה. היא נכנסה לתחום שבו הכימיה אינה פועלת, אם כי הריאקציות הרסניות: פוליטיקה ועתיד הסכסוך הישראלי-ערבי. הטעות הפטאלית שלה הייתה שהיא הביעה את דעותיה הפוליטיות. למען האמת, אין כל קשר בין פרס נובל בכימיה לבין פוליטיקה ומדינאות. לו פרופסור יונת הייתה זוכה בפרס נובל לשלום, היה מובן יותר מדוע היא מתבטאת בנושאים פוליטיים ומדיניים. מייד לאחר הראיון, במהירות שאפילו בתחום הכימיה אינה מוכרת, החלו הגידופים, הקללות, הדה-לגיטימציה, הגסות, ומה לא. כך ייעשה למי שמביע את דעתו הפוליטית שאינה תואמת את דעותיהם של הטוקבקיסטים.
מפליא הוא עד כמה פרופסור יונת לא נזהרה באמירותיה ונפלה אל תוך הפח שטמנו לה העיתונאים והפוליטיקאים, כי הרי ברור היה שכל התבטאות בנושא זה תגרום לתגובות קשות, אין זה משנה מאיזה כיוון פוליטי מדובר. שאלתי הפשוטה היא, מדוע לך פוליטיקה? ייתכן שמתוך תמימות נכנסה פרופסור יונת לפינה שממנה לא ניתן לצאת ללא שריטות עמוקות, כי יש בה "חיות טרף" שאינן מוותרות על טרפן.
למען הגילוי הנאות, אודה שגם אני לא אהבתי את הכניסה לתחום זה של פוליטיקה ורק משום סיבה אחת: אין לפרופסור בכימיה הזוכה בפרס נובל שום יתרון על פני כל אחד מן האזרחים. מראש הייתה צריכה פרופסור יונת לדחות על הסף שאלות פוליטיות, כי לא זו הייתה הסיבה בגללה הועלתה לשידור. למותר לציין שאני תומך בזכותה הקדושה של פרופסור יונת להביע את דעותיה הפוליטיות, תהיינה קונטרוברסליות ככל שתהיינה. אך ורק מתוך כבוד שאני רוחש כלפי אנשים צנועים ולא שחצנים, ישרי דרך ומפרגנים, אני רואה בראיון בגלי צה"ל נפילה בפח, אולי אפילו דחיפה קלה.
במדינה שבה הפרגון הוא מילה גסה והקנאה היא ללא גבולות, צצה לה כלת פרס נובל ומתגלה במלוא צניעותה. תמונת "הניצחון" היא תמונה קבוצתית כאשר ידיה של פרופסור יונת מוטות כלפי חבריה, משמע היא מחבקת את כולם. גם בראיונות אחרים שיבחה את הצוות כולו, את הדוקטורנטים שלמדו אצלה, מהם, כך לדבריה, למדה המון. יש בה ענווה השמורה לתרבויות אחרות ולא לתרבות הישראלית.
אינני יודע אם הכניסה חזרה לאלמוניות המגנה על נפש האדם הייתה מכוונת, אך אין ספק שהראיון בגלי צה"ל החזיר את פרופסור יונת אל תוך אותו סד ממנו אין דרך אלא לחזור לעבודה הקשה והאפרורית במעבדה.
החברה הישראלית לבטח תשכח את "הגיבורה" שזכתה בפרס נובל, כפי שהיא עושה עם רבים אחרים שהיו לגיבורים. חבל רק שהיעלמותה אל האלמוניות נובעת מהתבטאות פוליטית שהציבור, בחלקו, אינו מסוגל להשלים עימה.
