איך נולד המבטא שלנו?

חמש-עשרה שנים לאחר מכן דורש גם זאב ז'בוטינסקי, שהשפעתו על המבטא של העברית המודרנית גדולה, חיתוך דיבור מדויק. ז'בוטינסקי ייחד חלק מזמנו להוראת המבטא העברי הלכה למעשה, והאזנה להקלטות מן השיעורים הללו היא חוויה מרגשת. דיבורו העברי של ז'בוטינסקי מהוקצע וברור, וגם ספרדי, לא פחות מזה של משה חובב בימיו הטובים ביותר. בספרו "המבטא העברי" (הוצאת "הספר", תר"ץ) מביע ז'בוטינסקי ביטחון, כי אבותינו הקדמונים הקדישו תשומת לב למבטאם. היום קשה לדעת בוודאות איך דיברו, אך "דבר אחד ברור – מבטאם הצטיין בדייקנות מובהקת, הם לא דיברו בחיפזון, לא בלעו הברות, לא ערבבו תנועה בתנועה – בקיצור, לא ידעו את אופן הביטוי המרושל הנשמע כעת ברחובותינו". אלא שז'בוטינסקי דגל במבטא ים-תיכוני ולא ערבי. הוא העריץ את רוח החופש האיטלקית, את גריבלדי ואת איחוד איטליה והשעין את טיעונו על המוסיקליות של הלשון האיטלקית: "בקנה מידה זה בחרתי, קודם כל, יען כי אנחנו אירופאים וטעמנו המוסיקלי הוא טעם אירופאי, טעמם של רובינשטיין ומנדלסון וביזה, אבל גם מצידה האובייקטיבי של הבעיה בטוחני, מתוך הנימוקים אותם פירשתי לעיל, כי המבטא המוצע במחברתי זו הוא באמת קרוב יותר למבטא ה'נכון' לצלצול העתיק של שפתנו בפי אבותינו הקדמונים, מאשר המבטא המתחקה בגרוניות הערבית; קל וחומר – מאשר המבטא הרשלני, בלי קו ובלי חוק ובלי טעם, שבו ז'ירגנו את דיבורנו, והשפלנו את לשוננו, אחת הלשונות הנהדרות-ביותר והאצילות-ביותר שבעולם, עד כדי מדרגה של רעש חסר גוון ואופי". דווקא המשוררים העבריים הדגולים התקשו להיפרד מן המבטא האשכנזי שבו הורגלו בילדותם. חוקר השירה בנימין הרשב מציין כי חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, אורי צבי גרינברג ואפילו אברהם שלונסקי הצעיר, משורר החלוצים, נצמדו ככל יכולתם לריתמוס האשכנזי שקלטו בילדותם והתמידו בכך זמן רב אחרי שהציבור בארץ כבר דיבר במבטא ספרדי. "רק רחל", כותב הרשב, "אשר לא למדה עברית במסגרת חינוכית דתית, כתבה בעברית המדוברת הפשוטה והחדשה של סביבתה, בשילוב מילים מן התנ"ך שאותן קראה בהברה ה 'ספרדית'" (על-פי "לשון בימי מהפכה"). ביאליק הודה שהמבטא הספרדי הוא ה"נכון" (מבחינה מדעית טהורה אין "מבטא נכון", בכך הכיר גם בן-יהודה, יש רק "מבטא רצוי") ובכל זאת, המשיך לכתוב בעברית אשכנזית גם כשהתגורר בתל אביב וברמת-גן (במרכז רמת גן עומד פסל נחושת ענק של ביאליק, אך רק מעטים מזהים בו את המשורר הלאומי, וזאת משום שדמותו הבורגנית השמנמנה הוחלפה בדמות ארוכת רגליים וגבוהת מצח במידה שאינה מצויה, כאילו מדובר באיש רוח אמריקני מן המערב התיכון). גם טשרניחובסקי, שהיטיב יותר מכולם לבטא את הנוף החמסיני של הארץ, כתב כאן פואמות ארוכות בעברית אשכנזית, למגינת ליבם של קוראיו החלוצים ואנשי ארץ ישראל. אפילו האידיליה שלו על חומה ומגדל, "עמא דדהבא", נכתבה במבטא אשכנזי. באוסף שיריו האחרון שהוא עצמו פיקח על הדפסתו (שאול טשרניחובסקי, שירים, שוקן, תשי"ב), מציין המשורר בכוכבית את השירים הנקראים בהגייה אשכנזית, ואלה אינם רבים. אגב, טשרניחובסקי (שהלך לעולמו השבוע לפני 66 שנים, במנזר סן-סימון בירושלים, 12 שנה אחרי שעלה ארצה), היה חבר בוועד הלשון העברית והשפיע רבות על דיוניו ועל חידושיו. אחד משיריו הידועים ביותר הוא "האדם אינו אלא..." ושורותיו הראשונות מצוטטות הרבה גם בימינו: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, / האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו, / רק מה-שספגה אוזנו עודה רעננה,/ רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות". גם שיר זה, שנכתב באתר הנופש סווינמינדה שעל חוף הים הבלטי בגרמניה ופורסם ב"התקופה" בשנת תרפ"ה, נכתב במבטא אשכנזי. בסופו של דבר לא קיבל איש מבין אלה שהיו להם שאיפות לגבי המבטא העברי את מלוא רצונו. המבטא שאנו מדברים בו מגלם תערובת של גישות אחדות. מהו טיבה המדויק של תערובת זו – על כך בטורים הבאים.