איפה ואיפה בתקשורת

מדי כמה חודשים מציף את מדינת ישראל ואת התקשורת שלה, המדברת כמקהלה בקול אחיד, גל של התייחסויות לסוגיית העובדים והמהגרים/המסתננים הבלתי-חוקיים השוהים בישראל. הדיון הציבורי, יותר משהוא עוסק בעובדים עצמם, מתמקד בילדי העובדים, אלה שנולדו כאן, שלומדים כאן ושעשויים לשרת בצה"ל. נכון, מדובר בילדים שאינם אשמים במציאות המסובכת שלתוכה נקלעו. אשמים בכך הוריהם שהסתננו ארצה תוך כדי גניבת הגבול הפרוץ, בעיקר המצרי, או שנשארו בארץ גם אחרי שפגה אשרת השהות/העבודה שלהם כאן, תוך הסתמכות על כך שלמדינת ישראל אין מדיניות הגירה נבונה ונוקשה. אשמים בכך קבלני כוח-אדם ויבואני העובדים הזרים, שלהם אינטרס כלכלי ואנוכי להנציח את הפרה החולבת במחוזותינו. אשמים בכך מעסיקיהם של אותם העובדים והמהגרים/המסתננים הבלתי-חוקיים, הנהנים מכוח-עבודה זול, שניתן לנצלו. אבל, למרות שהילדים אינם אשמים, עובדת היותם ילדים הופכת לכלי בדיון הציבורי, במטרה לעורר את רחמיהם של הישראלים, כדי שיסכימו להשאיר בארץ את הילדים שאינם אשמים, וממילא גם את הוריהם, שלהם יש חלק במציאות המורכבת שנוצרה. פן אחר של הסוגייה הכאובה הוא המסע התקשורתי האחיד, בעד הלבנתם של מי שעברו על החוק ונכנסו או נשארו בארץ בניגוד לחוק. כאן שולטת הצביעות. בדרך כלל, אותם גורמים ואותן דמויות ואותם אנשי תקשורת שמחאו כפיים כאשר אריאל שרון ביצע את פשע הגירוש, ואף זיכוהו בחסינות של אתרוג, קוראים היום שלא לגרש מהארץ עובדים ומסתננים בלתי חוקיים וילדיהם, תוך הדגשת העובדה שזו מולדתם וארצם היחידה של אותם ילדים. אותם גורמים ואותן דמויות ואותם אנשי תקשורת מדברים על העברית שבפי הילדים, על אהבתם של הילדים לישראל ועל רצונם לחיות בה, לשרת בצבאה ולתרום לחיזוקה. המסקנה: אין אנו יכולים להישאר אדישים לגורלם של ילדים אלה. השאלה המתבקשת והזועקת לנוכח האיפה והאיפה של התקשורת הצבועה והמתחסדת: היכן היו כל אותם צבועים ומתחסדים כאשר התעלמו ממר גורלם של ילדי גוש קטיף, שלא שמעו את העברית שבפיהם, שלא זיהו את אהבתם לישראל, שלא כיבדו את תרומתם לצבאה?! הצביעות והאטימות באות לידי ביטוי באופן נוסף. אותם גורמים ואותן דמויות ואותם אנשי תקשורת שלוחצים בכל דרך אפשרית ובלתי אפשרית ועם רוח גבית של שונאי ישראל ממקומות שונים בעולם ונותנים שוב ושוב במה לגורמים ישראלים שהם למעשה אנטי-ישראלים התובעים לפנות מאחזים "בלתי-חוקיים" למען ישראל, למען "שלטון החוק", ומסרבים לכל ניסיון "להלבינם", הם-הם הדורשים להלבין את העובדים והמסתננים הבלתי-חוקיים, והם-הם הדורשים להעלים עין מן הבנייה הערבית הבלתי-חוקית, משני צדי "הקו הירוק" וגם בירושלים. יש, אם כן, צביעות רבה באופן שבו הם דורשים את אכיפת החוק. שיא אחר של איוולת ושל צביעות קשור בסוגייה המקוממת של הקפאת הבנייה היהודית בלב ארץ ישראל: אם הרעיון הפסול של הקפאת הבנייה היהודית חיוני לשלום או אפילו ל"שלום" בטענה שאין לקבוע עובדות בשטח, הקפאת אפשרית של הבנייה היהודית ביהודה ובשומרון חייבת להיות מותנית בהקפאת הבנייה הערבית באותם אזורים, שאף היא קביעת עובדות בשטח. כלומר, אם בנייה למען הילדים הנולדים והמשפחות המתרחבות מונעת התקדמות ב"תהליך השלום", יש לעצור מייד ולהרוס את הבנייה הבלתי חוקית ביהודה ובשומרון וגם בירושלים, אבל לא רק של יהודים. גם כאן בולטת ההתחשבות הצבועה בילדיהם של מי שאינם יהודים והאטימות לגורלם של ילדים יהודים. ילדי העובדים הזרים אינם אשמים במצבם. ילדי ישראל בוודאי ובוודאי שאינם צריכים להיות מגורשים מבתיהם בארצם, בגיבוי של גורמים צבועים מבית ומחוץ. שוב מתגלה התקשורת הישראלית, הן באחידותה החד-ממדית והן בצביעותה.