מי שחוזר מבירה אירופית, לאחר ביקור חטוף של כמה ימים, ובמיוחד כאשר מדובר בפריס, לא יכול שלא לקנא. אולם מכל מה שפריס מציעה בשפע כה גדול, ישראלי כמוני שביקר בה פעמים רבות, מקנא בה דווקא בעת הזאת בשל אמצעי ההולכה שלה והכתר של מערכת זאת ה"מטרו" של פריס. שערו בנפשכם מטרו בתל אביב, על כל ההשלכות והמשמעות. אך העם הזה, שידע כה רבות לעשות לדורות הבאים, שהצמיח מקרבו את החוזים הגדולים, את חוני המעגל, לא השכיל בעיר העברית הראשונה לאפשר לעתיד לבוא - כלומר כיום - תנועת המונים מהירה וקלה כמו ה-METRO DE PARIS, עם סימני ה-M (Metropolitain), אשר מרשתים את העיר הזאת ואת פרבריה ומאפשרים תוך כדי כך להגיע במהירות לכל מקום ובזול.
ה"קפיצה", לפריס מתחילה בקטע אחר לגמרי. נכדתי דרור, סיימה שירות ביחידה קרבית מעורבת במשך שלוש שנים בתקופת מלחמת לבנון השנייה, ובמכתב ששלחה אלי ושאליו הצמידה את אות המלחמה, היא כתבה לי שהיא עשתה זאת לכבוד סבה (כלומר - אני) שלחם במלחמת השחרור. המחווה שלי כלפיה הייתה נסיעה קצרה לפריס, בחירה מעולה לדעתה מלכתחילה ומאה מונים - בדיעבד. שכן פריס, גם ברגל וגם בתחבורה הציבורית שלה, ובראש ובראשונה הרכבת התחתית, מאפשרת למבקר להספיק ביום אחד לראות ולחוש בדברים שבערים אחרות צריך לשהות ימים. מלבד זאת, נכחנו לשמחתנו שהפריסאים, אולי הודות לאיחוד האירופי ולשוק המשותף, מודעים יותר לייצור ששמו "תייר". פריז לא הייתה ידועה כעיר ידידותית לתיירים, אם להשוות אותה לאיטליה, לאנגליה או לערים תיירותיות אחרות - אך הפעם, גם השמש הסתווית הצלולה וגם הפריסאים האירו לנו פנים, וכך גם תחנות הרכבת הנפלאה של פריס.
במקום שבו התאכסנו יכולנו לנסוע בשלושה קווים של התחתית, אבל מי שמכיר את פריס, או את לונדון, יודע שהוא אינו צריך לעזוב את הנתיב התחתון כדי לעלות על קו אחר, במרחק מיידי או קצת ארוך, שיביא אותך למחוז חפצך. ככה יכול אדם לנסוע במרחק של עשרות קילומטרים והוא ישלם את התעריף של 10 כרטיסים - ה-carnet - ששווה ערך לשבעה שקלים ישראלים. 15 קווים ראשיים ועוד כמה משניים משרתים קרוב ל-5 מיליון נוסעים שבוחרים באמצעי תעבורה זה. קווים אלה מחברים את פריז ובנותיה לאורך יותר מ-200 קילומטרים, ובאלה יש כ-300 תחנות, חלקן אלגנטיות ומעוצבות כהלכה וחלקן מפוארות פחות או בתהליך של עיצוב מחדש. ואיך אפשר בלי מיפוי, שוב ושוב, באיורים משביעי עין. אם עשית טעות בדרך אל העלייה לרכבת תוכל לתקנה. וגם על כך בערה בי הקנאה. בתל אביב ישנן לפחות מפות בתחנות האוטובוסים. בירושלים יש "קוויטלעך", ומודעות של דרָשות בשבת ושמרטפים בימי חול והכל מלוכלך. מדוע אנו תלמידים כה טובים בכל מיני תחומים ולא באסתטיקה, בתמרור ברור, בהנחיות בכתובים?!
עוד בטרם שָבנו לארץ, ביום שלישי בשבוע שעבר, אמרתי לנכדתי שאני הולך ל"גלות את אמריקה" ולספר בבלוגים שלי על ה"מטרו", בעצם לא המטרו שישנו בפריס אלא זה שאינו בתל אביב. למחרת, עוד בטרם פתחתי את עמוד הדעות של עיתון הארץ, התחלתי בכתיבת המאמר. שמחתי לאחר שהגעתי למדור הפובליציסטי לקרוא את מאמרו של אלוף בן "עוד מאה שנות פקקים" (הארץ, 21.10.09) על מאה שנות תל אביב ללא רכבת תחתית. שמחתי, כי לא זו בלבד שאני לא מתחרה ב"זרקור" שלי בעיתונאים אחרים, אלא שיש מישהו שחשוב כמוני או להפך, שאני חושב כמוהו. ואם פובליציסט מדיני בולט כמו אלוף בן עוסק ברכבת תחתית בתל אביב, סימן שהחזון שלנו והדמיון (דברים להם הקדשתי את
מאמרי הקודם) - אם אלה קיימים - הם נישאים בקושי על כנפיים ולא על מסילה.
