לפני הרבה שנים נחת פרופסור צעיר,
אהרן ברק, במוסד היועץ המשפטי לממשלה. ברק, שנחשב אז (וגם היום) כ"תותח-על", עשה בשנים מועטות את מה שאיש לא עשה כאן מעולם, מכוח אישיותו הסוחפת, מכוח הידע המשפטי, מתוך הכרת הדינמיקה של מערכות פוליטיות, ובשל מה שאני קורא, נטיות אימפריאליסטיות מובנות. הוא השתלט על המערכת המשפטית, ובפועל על כל מערכות השלטון.
חלק מהאמצעים שנקט בית המשפט העליון בהנהגתו של ברק, על-מנת לבצר את מעמדו, היה לקבל (כשופטים) את דברי היועץ המשפטי לממשלה כתורה מסיני ולחייב, באמצעות הפסיקה, את מערכות השלטון לקבל את הנחיותיו והמלצותיו של היועץ, וכך הפך בעצם הפרופסור ברק את היועץ המשפטי לממשלה לנציג בית המשפט העליון בממשלה, ולדמות הקובעת בפועל את צביונן של החלטות הממשלה.
התנהגותו של ברק בתפקידיו השונים וריכוז סמכויות בלתי מוגבל שנטל לעצמו, מבלי שבחלק ניכר מהמקרים הוא נושא באחריות בפועל, העצימה גם את ההתעסקות של השלטון והציבור במערכות המשפט; הפכה את מוסד היועץ המשפטי לממשלה לאימפריה אשר על פיה יישק דבר, כאשר בפועל היא מדבררת את בית המשפט העליון.
כל עוד היה ברק בתפקיד, אף אחד לא ניסה להתמודד נגדו, עוצמתו של ברק הייתה מעבר לעוצמה של כל גורם אחר במדינה, ולא היה שמץ של סיכויי הצלחה נגדו.
ואיך מתפרקות אימפריות? האם בהצהרות? האם בחקיקה? או בהבאת אימפראטור אחר שיוותר על חצי העולם המערבי וישתלט על המזרחי, כפי שניסה
דניאל פרידמן לעשות?
ובכן,
אימפריות מתפרקות בכמה צורות (לדעתי):
- בהכרעתן צבאית ובהשמדת מוקדי הכוח הלוחם שלהן - כמו למשל מה שקרה לגרמניה בשתי מלחמות העולם - אך זוהי לא שיטה נכונה לאימפראטורים מבית, מלחמת אחים לא באה אצלי בחשבון.
- בהתחרפנות (ירידה מהפסים) של האימפראטור, ובכניעת האימפריה, גם לכך איננו שואפים ואיננו מייחלים.
- בהרבה סבלנות, באשר הדור הבא אחרי האימפראטור יהיה חלש, חיוור, לא יגיע לקרסולי האימפראטור עצמו, ולכן הוא זה שיספק בסופו של דבר את הסחורה.
אימפראטורים לא מאפשרים לכוחות רציניים להיבנות בסביבתם. אימפראטורים יקיפו עצמם באומרי הן, בכאלה שתמיד יאמרו את המילה האחרונה. על כל משפט של האימפראטור הם יסיימו ב-"כן, אדוני". וברק מוכיח את הסיפור הזה.
מ-DAY ONE [היום הראשון] - הוא עשה את דרכו אט-אט, לא אצה לו הדרך לשומקום. הוא הבין שמלכתחילה אין לו כל סיכוי להשפיע באמצעות ייזום חקיקה. הוא אמר לעצמו קודם נעשה ואחרי כן נשמע (מה יש לח"כים להגיד). הוא קבע עובדות בשטח, אחת אחרי רעותה - אם באמצעות קשריו במסדרונות השלטון, ואם באמצעות פסקי הדין שכתב או שהשפיע על כתיבתם. ואז התפנה גם להשפעה רבתי על החקיקה, ולהשפעה על הציבור.
כמו כל האימפראטורים, כאשר מגיע זמנם לפרוש, הם מסתכלים לאחור ורואים ואקום, ריק. כפי שאמרנו, בסביבת אימפראטורים הצבע הוא מאוד אפור - אין יוזמות, אין חשיבה, כי מי שהרים ראש, האימפראטור מלק אותו הרבה שנים קודם.
די במקרה התחלף השלטון יחד עם החלפת ההובלה של בית המשפט העליון, וראש הממשלה מינה אימפראטור אחר, אשר רצה לנטוש את חצי העולם שכבש קודמו, ולכבוש את חצי העולם השני. וכמובן האימפראטור החדש נפל. על-אף שקיבל את כל ההזדמנויות, אצה לו הדרך, והוא שבר את הראש.
עתה, כאשר מונה עו"ד נאמן, ידעתי את דעותיו (בכלליות) והיה לי ברור שהוא קרוב יותר בתורת עולמו לפרופסור פרידמן מאשר לפרופסור ברק. סברתי שניסיונו הפוליטי וחוכמת החיים שלו יובילו אותו לפתרונות איטיים, מרוסנים, אשר מטרתם לאזן את המערכת, ולא להפוך אותה על פניה.
ואז שוב הוא מביא לנו את האקדמאים, שוב משתלטים המרצים על המשרד, המנכ"ל מפוטר, מדברים על מנכ"ל מהאקדמיה אשר עבד יחד עם הפרופסור פרידמן, בד-בבד משתחררות ידיעות על הכוונה המעשית והמיידית לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ועל הכוונה לעקר בחוק את חוות דעותיו של היועץ המשפטי לממשלה.
נכון, ליועץ המשפטי יש עודף סמכויות, בחלקן הוא נמצא בניגוד עניינים עמוק עם חלקן השני. נכון, נו אז מה? האם חקיקה אקדמית תפתור את הבעיה? כל מה שתעשה חקיקה אקדמית זה להביא את הנושא לבית המשפט, ושם תיעקר החקיקה מהשורש, ומה יצא לנו מזה?
וכבר שמענו שיושב-ראש ועדת האיתור ליועץ המשפטי לממשלה שוקל להקפיא את פעולות הוועדה עד אשר יוחלטו במעמדו של היועץ המשפטי. כי מה לעשות, גם יושב-ראש הוועדה הוא שופט עליון (השופט אור) הנאמן לבית המשפט העליון, והוא מבין שהמלחמה בפועל היא לא ביועץ המשפטי, אלא באימפריה שנוצרה סביב בית המשפט העליון ובכאוס שנוצר באימפריה זו עקב פרישת האימפראטור.
עו"ד נאמן, אנא הייה נאמן לעמך, לנו, לעם ישראל, לעצמך. אנא, אל תמנה לנו מרצים מהאקדמיה לתפקידים בכירים במערכת, שבענו מהם, אקדמאים בכירים טובים לשלטון באמריקה, שם ההחלטות של היום משפיעות בעוד 20 שנה, ולטווחי זמן כאלה, יש אקדמאים מתאימים. לעומת זאת, אצלנו, להחלטות יש משמעות מיידית, ואין שום מקום שנמשיך להיות שפני המעבדה של העולם, בכל הקשור ליישום תיאוריות משפטיות מתקדמות, על חברה לא מתקדמת במיוחד. אין גם צורך לקבוע בחקיקה שדעתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה מחייבת את הממשלה. יש פשוט לפעול כך, תוך שכל השרים ובייחוד שר המשפטים, בודקים ומוודאים, שהממשלה פועלת כחוק.
כי הרי ממה נפשך - לו רצית לאפשר לממשלה לפעול בניגוד לחוק לא היית הולך לחקיקה, כי חקיקה כזו לא תעבור, ואם היא תעבור היא לא תחזיק. אם כך, כל מה שחפץ אתה הוא שחוות הדעת של היועץ המשפטי לא תקבע כאשר לממשלה יש אלטרנטיבות חוקיות שהיועץ אוסר עליה להשתמש בהן מסיבות שאינן משפטיות במובהק. אז לשם כך לא נחוצה חקיקה, ככל שהאלטרנטיבות שבוחנת הממשלה הן חוקיות, וככל שהממשלה מוסמכת לפעול כפי שחפצה היא לפעול, הרי שדעתו של היועץ היא שיקול נוסף בשיקולי הממשלה ותו לא. ואפילו אם יש מיליון תקדימים, הרי שכל סטייה של הממשלה מהוראות היועץ תגיע על-ידי הציבור לבית המשפט (עם החקיקה ובלעדיה), ובית המשפט הוא זה שיקבע. וכמו שבית המשפט מתח ביקורת לאחרונה על פעולות היועץ, אין כל ודאות שבית המשפט יקבל דווקא את המלצתו של היועץ, ולא את עמדת הממשלה.
כל עוד ממשלת ישראל פועלת כחוק, וגם אם תחרוג מהמלצותיו של היועץ, או אם תחרוג מסדרי העדיפות ש"יכתיב" היועץ, אין לממשלה מה לדאוג. וככל שיש לה, החקיקה לא תפתור את הבעיה, אלא רק תחריף אותה. לאף בית משפט של ימינו לא יהיה הכוח והאומץ להפוך כזו החלטה על פיה, אלא במסגרת של התחשבנות קטנה ונקמנית עם פעולת החקיקה המתוכננת והמיותרת לגמרי ששוקל השר נאמן ליזום.
