משפחת רבין היקרה,
אדוני ראש הממשלה,
מכובדי יושב-ראש הכנסת,
גברתי נשיאת בית המשפט העליון,
שרים וחברי כנסת,
גברתי יושבת-ראש האופוזיציה,
ראש עיריית ירושלים,
הרמטכ"ל, המפכ"ל,
זקן הסגל הדיפלומטי,
גבירותיי ורבותי,
לפני ארבע-עשרה שנים ליווה כאן עולם ומלואו, בהזדהות אמיתית וכואבת עִם עַם-ישראל, את
יצחק רבין למנוחתו האחרונה. השמים היו אפורים כשק. הלב היה מר כלַעֲנה. וּבנפש האומה שָׁכנָה מועקה כבדה כעופרת. תחושת האובדן של אזרחי ישראל הייתה גם אישית. כי דמותו של יצחק הייתה נטוּעה מבראשית בנופה של מדינת ישראל - כמפקד וכמדינאי. כדמות קרובה וּמוחשית. וּכשעמדה פה נועה הנכדה שיָּרשָׁה את תווי פניו של יצחק, ודיברה על הגיבור הנצחי שלה, וּביקשה משַּׁיֶּיֶרת מלאכי-שמים לשמור עליו, לא נותרה עין יבֵשה.
גדולתו של יצחק הייתה בכֵּנוּת מנהיגותו. בְּמלחמה כִּבְשָׁלום. במלחמה - הדרך נהירה: עַם מותקף ומאוים - מתלכד כאיש אחד וּמתגונן. בשלום - הדרכים מתפַּצלות: עַם שואף-שלום, נחלק בעמדותיו ומתגַּוֵון. יצחק נדרש לעמוד בשני המצבים: בְּליכוד העם במלחמה. וּבהובלתו, מפולג בדעותיו, בִּנתיב השלום.
בשני המצבים הֵישִׁיר יצחק מבט גלוי אל האמת. הוא לא חיפש יוקרה מזויפת. הוא לא הסתיר עובדות, הוא לא כיזֵּב ולא התקפל. הוא ידע כי הניצחון הצבאי אינו תכלית המלחמה, אלא מָנוף להשגת התכלית האמיתית. כלומר להופכו להישג של קבע, להמירו בשלום.
יצחק השכיל להיות נחוש מבלי להיות יהיר. לשאת את גְּאון ישראל מבלי להיות גאוותן. לא להיכנע ללחץ חיצוני, ולא להתעלם מקריאת הַמַפה החיצונית. כפי שביטא זאת דוד בן-גוריון: "עמים גדולים - מתחשבים בעמים קטנים, ומן הדין שעמים קטנים יתחשבו בעמים גדולים". בן-גוריון לימד אותנו שעוצמתו של צה"ל טמונה בכוחו של כל אחד מחייליו. וּבתוך מדי החייל צריך להימצא אזרח נושא ערכים. וכפי שאמר יצחק: "צבא זה מהעם בא ואל העם חוזר". ויצחק הקפיד שכל חייל יישא בחובו את הצופן המוסרי של צה"ל, הנובע ממוסר העם וצִדקתו. והוא תבע בצדק שהעם יעמוד מאחורי חייליו המֵחָרְפִים נפשם בקרב, למען ביטְּחון עמם. יצחק ידע כי, אין מלחמה ללא שפיכוּת-דמים, ואין שלום ללא הפסקת שפיכות-הדמים.
אני גאה במה שהשגנו בהנהגתו של יצחק, במסענו המשותף, אם כי המלאכה טרם הושלמה. אני גאה על המשא-ומתן שנפתח ויצר עמדת רוב פלשתינית, שהכריזה על מעבר מטרור למדיניות. הפלשתינים זנחו את שלושת הלאווים של ח'רטום, ופתחו בהידברות גלויה איתנו, בלעדי זה כל הפלשתינים היו "חמאס". אני גאה על שהושג השלום עם ירדן כהמשך לאוסלו.
במדיניות הפְּנִים קבע יצחק סדר עדיפויות לאומיות חדש שהביא לתמוּרה וּתנופה בחזית רחבה: יותר, הרבה יותר, לַחינוך. יותר לְסולידריות חברתית. יותר לתשתיות. יותר לשוויון בין יהודים ומיעוטים.
מדיניות השלום והמדיניות החברתית של ממשלת רבין הזניקו את מעמדה הבינלאומי של ישראל. הֵאיצו את גלגלי המשק. החלו לצמצם פערים חברתיים. הם הפיחו אופטימיות ותקווה גדולה. גם מי שחָלקוּ על דרכו של יצחק העריכו את מדיניותו. גם מתנגדיו הוקירו את אישיותו.
הטרגדיה של עמנו, היא שהמשיח בושש לבוא - והרוצח נֵחפז לרצוח. אין מחילה לרוצח, כבליו לא יוּסרו והוא יהיה לדיראון עולם. ואנו לא ניסוג משאיפת עַמֵּנו כפי שביטא זאת יצחק: לשלום של ביטחון, לשלום של צדק, לשלום ברוח חזון הנביאים. הרי יצחק פתח שערים כבדים. ושערי הצדק החברתי ושערי השלום נשארו ויישארו פתוחים.
תהיינה נִשְׁמוֹת יצחק ולאה רבין, שהייתה תמיד לצידו, צרוּרים בצרור החיים, ויהי זכרם בָּרוּךְ.
