יש לי חבר נפש. במקצועו מורה ומחנך באחד מבתי הספר במרכז הארץ. ציונות לשמה.
הוא מספר לי שהדבר שמטריד אותו הכי הרבה הוא חוסר ההבנה הפנימי של התלמידים הצעירים למשמעות ולערך של המושג- "שלום ".
הנוער הישראלי נולד אל תוך מציאות פוליטית ומדינית בה ישראל נמצאת בהסכמי שלום עם מצרים וירדן. שלום קר. לא ממש חלום ליל קיץ. אבל שלום. מצב אמיתי של אי לוחמה.
מי שנולד לתוך זה לא יכול להבין ולהפנים את מה שהיה לפני. מה יכול היה להמשיך ולקרות לולא השלום.
האדישות בה מתייחסים הצעירים לשלום מעידה יותר מכל את האדישות היחסית, ההולכת ומתרחבת בציבור, למשמעות הירצחו של מנהיג פוליטי נבחר- יצחק רבין.
את רבין רצחו כי הוא הביא רוח תקווה ושינוי. את רבין רצחו כי כנראה יותר קל לצאת למלחמות מאשר לעשות שלום. את רבין רצחו כי לא היה כאן שנות דור מנהיג אזרחי כל כך אפקטיבי שהביא לשינויים דרמטיים בחברה הישראלית. את רבין רצחו, כי השינוי התרבותי, התודעתי, בין מלחמה לשלום, בין קיפאון לתקווה היה גדול וחזק מכדי שזה יעבור בשקט.
על הירצחו של גדליה בן אחיקם, נציב מטעם הממלכה הבבלית, אנו מתאבלים וצמים, בצדק, מזה מאות בשנים.
על הירצחו של רבין אנו משלמים בדמים מזה 14 שנה וזו רק ההתחלה ! בהרבה מובנים הירצחו מהווה טראומה לאומית עצומה, רובה מודחקת, שממנה כנראה שהחברה הישראלית לא התאוששה עדיין.
יש לנו נטייה להדחיק ולא להתמודד עם תוצאות משברים לאומיים.מלחמת יום כיפור והירצחו של רבין הם דוגמאות חיות לכך. ועל זה אנו משלמים. כל יום. כל שעה.
רבין, הירצחו והדרך הקלוקלת בה החברה הישראלית על כל גווניה מתמודדים עימו מהווים תמרור אזהרה, מראה ברורה לכיוונים אליה הולכת החברה הישראלית.
אדישות לרצח, הדחקת הרצח, זלזול במשמעות רמח ובעיקר התעלמות מדרכו של מי שהיה ראש ממשלה- מעידים כי לא למדנו דבר.
הדרך להתחיל את השינוי, הדרך להתחיל ולתקן את מה שצריך מתחילה בהפנמת הרצח, משמעויותיו ובעיקר כיצד מפיקים לקחים מימנו ואיתם ממשיכים הלאה.
