אפשר להבין, בלי להסכים, כי גם לגבי ילדי העובדים הזרים חל החוק הישראלי כמות שהוא ואין לרחמים ולחמלה ולסנטימנטים הומאניים כדי לעכב את גירושם מן הארץ. אפשר להבין, גם בלי להסכים, כי בנסיבות שנוצרו יש 'לפנים משורת הדין', וילדים שנולדו בישראל ובה קרקעית צמיחתם, ועקירתם מכאן כמוה כגזר-דין של זרות עולם בארצות הלאום החוקי שלהם, ועל כן אין לחוק כמות שהוא סיכוי לעמוד במבחן המוסר היהודי והאנושי. גם אם המחלוקת הזאת אינה לשם שמים בלבד, ומעורבים בה שיקולים כספיים שקופים, קרעי תיאוריות דמוגרפיות, שאריות עקשניות של פחדים שבטיים מולדים, היא מחלוקת לגיטימית שאפשר, אם אירע שצריך, לנהל אותה במסגרת של דקדוק סביר. אבל כל המנהל את המחלוקת הזאת בדקדוק שחדר לתוך המילון של שר הפנים, עובר על האיסור של "שמור לשונך מרע", כלומר הישמר שהרע לא ייכנס ללשונך.
[
שר הפנים מתריע - "ילדי הזרים - איום על המפעל הציוני כולו"]
מהות הרע
הרע זה לראות את הילדים האלה כאיום אפוקליפטי. היום הם אלף עד אלפיים, מחר יהיו לרבבה ולאלפי רבבה. היום הם שתיל רפה של נטע זר באדמת ישראל, מחר הם יכסו את עין הארץ ויהיו ליער ממנו ייכרתו צלבים ובצילו יעבדו יהודים מוטמעים צלמים, וזריזים יעשו כלונסאות לחופות של נישואי תערובת. רע זה להזהיר את הנוהים אחר מחאות הרחומים 'המיופייפים' כדברי השר, כי הילדים האלה הם מבשרי שחפת וצהבת ואיידס ועוד כהנה חוליים מפיצי אימה קולקטיבית עד ששומר נפשו לא יהין לסכן את עצמו ואת יוצאי חלציו כדי לאשר מקלט לאורחים נכלוליים הבאים הנה להיטיב עם עצמם על חשבון מארחיהם.
רע זה להדגיש כי המרחם על האכזרים, והילדים בין מבחירה בין אגב גרירה, הם אכזרים, סופו מתאכזר על הרחמנים, והרחמנים הם היהודים בני אברהם יצחק ויעקב, ובהם גם יהודים רחמנים שרואים בילדים את ילדי האחרים, את תינוקות השונים, את צאצאי העממים יוצאי חלצי חם ויפת ועשו עליו נאמר "הלכה בידוע עשו שונא ליעקב". זה רע החודר ללשון, ואף על-פי ששמירת הלשון הוא עיקר גדול של כל יהודי, ושל יהודי הבוחר להיות שומר תורה ומצוות ומנהיגם של שומרי תורה ומצוות, בוודאי ובוודאי ועל אחת כמה וכמה, הוא רע ששר הפנים או לא משגיח בו או הופך אותו בלהט לטוב.
עוצמת הלשון
השמירה, אם בכלל, על הלשון מפני השתלטות הרע עליה, אינה מעולה. היא כל-כך רעועה עד שמותר לחשוש כי נוח לו לשר הפנים לערות לתוך העורקים הישראלים קצת דם רע, ונוח לו אפילו שסגנונו יוקע על-ידי יהודים ששומעים ברטוריקה שלו הדים גזעניים. ייתכן שהוקעה ממין זה מכנסת לקלפיות שלו קולות של מצביעים, הרואים בישראל לאומנית ומתבדלת, את העתיד היהודי הייעודי הראוי יותר מכל ייעוד. היא לא סימפטית בעולם המאמץ את עקרונות זכויות האדם בכלל וזכויות הילד בפרט, אולם היא לא מחפשת סימפטיה. להפך. היא רואה בה עדות לעמדה מופרכת, תבוסתנית, מנוונת. מיופייפים ומתייוונים, משקל אחד להם. זה בעצם מה ששר הפנים, חוזה המדינה המנוגבת מאוניברסאליזם מנכר, אומר כשהוא מכנה כל מי שרואה בגירוש הילדים מעשה בלתי מוסרי 'מתיפייף', לא אדם יפה באמת חלילה, אלא מתחזה כאדם יפה, לא יהודי שורשי על-פי מידותיו, אלא מתייוון לא עלינו, מתבולל.
העוצמה בה בוחר שר הפנים להסתער שלוף-כידוני מילים בוטות ודימויים שלא ממרחב ההתנסות ההיסטורית היהודית על הילדים כשלעצמם, לא על מדיניות ההגירה, היא עוצמה זרה. היא לא רק יותר מן המותר, אלא היא הרבה יותר מן הצריך גם לדידו. מה החיזיון הזה אומר על עולם הדעות בכלל של האיש הפוליטי הזה, היודע תמיד כמה תועלת פרגמאטית יש באיפוק ובחוש הפרופורציה. למה מול החבורה הקטנה ביחס של הילדים האלה הוא מקריב את האיפוק, אולי על מזבח הפרגמטיזם האלקטורלי הפוליטי הצר, ואולי הוא מקריב גם את הפרגמטיזם עצמו.
הרי ראש הממשלה לא יוכל לתת גיבוי לאורך זמן - לא לגירוש הילדים כמוצע ולא לסגנון בו מטמיעים את הגירוש כאקט פטריוטי לתוך התודעה הישראלית. גם השיקולים הקואליציוניים על פיהם מותר לשס מה ששומר על שס בטרקלין הממשלה הנוכחית, לא יוכלו להכניע את נתניהו הכנעה טוטאלית. הוא לא רוצה לעמוד בראש ממשלה הנסוגה יום-יום מן האתוס הלאומי הנאור שלה. הוא יהיה אנוס לעשות מלחמה או גלויה או בתחבולות במגמות הקסנופוביות העלולות להעניק לה לישראל את אופייה הלאומי. זה לא עניין של השקפת עולם בלבד. זה עניין של אינטליגנציה, והוא אינטליגנטי.
על כן, אי-אפשר ששר הפנים יצליח בסופו של דבר להיות דוברה המוסמך של מדינת המוסר היהודי. הוא מעכיר את המים מהם אנו שותים. אבל סוף דבר, גם למפגעים סביבתיים קמים כוחות המתאחדים כדי לעצור בעדם. על כל הנמנה עם המחנה הגא בשר הפנים כדוברה של השקפת עולמו, יש לפחות ארבעה הנמנים עם המחנה של המתביישים גם בהשקפתו ובוודאי גם בסגנונו, כולל אני סמוך ובטוח, רבים ממצביעי שס.
