ישראל המיובשת משוועת למים כאוויר לנשימה. אבל, כמדינה קיצית לכל דבר, היא אינה ערוכה לחורף. כל אימת שזה ממשמש ובא - נושא על דל-שפתיו היהודי המאמין, כמו עובד האדמה החילוני, את תפילת "מוריד הגשם", בדחילו ורחימו ובתקווה שאכן בוא יבוא.
וכשהוא באמת בא, כמו במרוצת הימים האחרונים, נזקו, למרבה הצער, עולה על תועלתו: בתים שקועים במים, כבישים מוצפים, עצים נעקרים ממקומם, רמזורים חדלים לפעול, מתרבות תאונות הדרכים עם נפגעים בנפש, ויש גם, תדיר, הפסקות-חשמל ביתיות.
דברים מקוממים
אני יודע שהדברים האלה, שאינם משלימים עם המוסכמות, יקוממו כל מי שקורא אותם. אז נכון שישראל זקוקה למי-גשמים כדי להציל את אדמתה מחורבן, וגם נכון שמצוקה של מים תפגע, בסופו של דבר, בכולנו. אבל, מה שהמדינה צריכה הוא חורף גשום, לאורך כל העונה, באורח אינטנסיבי ופרופורציונלי, ולא ימים מעטים של גשם, בעוצמה רבה, שיש לה אפקט הרסני. רק בגשמים מדודים תוכל האדמה לספוג כראוי את המים הדרושים לה ותאפשר בכך את הבשלת הירקות והפירות הצומחים עליה.
פה לשטן
אינני רוצה לפתוח פה לשטן, והלוואי ששנה זו אכן תהיה שנת-גשמים ברוכה. אלא שניסיון העבר, החוזר על עצמו, מלמד שלא כך הם פני הדברים. המציאות העגומה היא שמדינה שלמה מתבוססת במים, עם ירקות ופירות שהושחתו באיבם מעוצמת הברד הכבד שניתך עליהם. ואם לא די בכך, מדינה שאינה דואגת בזמן לקדם את פני הרעה הצפויה לה מעצירת גשמים, אינה זכאית ליילל על שנת בצורת. הרי ניתנה לה הזדמנות של פז להקדים רפואה למכה ולאצור, בעיתם, את המים במתקני-התפלה.
החורף, אומנם, עדיין בפתח, והלוואי שהשמים יפתיעו הפעם לטובה ושמטח הגשמים לא יהיה חד-פעמי כבעבר. אבל, גם אז, במדינה שבה אין ניקוז ראוי של כבישים, שבה כל טיפת-גשם קטנה משתקת את הרמזורים, שבה מרתפים מתמלאים במים ומכבי האש נאלצים לפנות בסירות את דייריהם - הנזק רב מן התועלת: ההוצאות, שאליהן נקלעת המדינה, עולות על ההכנסות; ולדאבון הלב, במדינה שכזו יש במקום גשמי-ברכה רק גשמי-קללה.
