|
|
|
|
|
אחד הדברים שאפיינו את שלמה ולא רק את התורה שלו היה ה-unpredictability שלו - חוסר היכולת לצפות מה יצא לו מן הפה...
זה היה כל כך לא מובן, כל כך מאיים בעבור מי שלא היה תלמיד של שלמה, בעבור החברה הדתית בוודאי, עד שמיד כאשר הוא נפטר התחילו להגדיר אותו ולצמצם אותו. כל מי שהיה תלמיד של שלמה ושמע את מה שעשו ממנו אחר כך חש מיד שהדבר הראשון שנלקח מאיתנו עם מותו הוא זה: חוסר היכולת לצפות אותו. הגורם הנעלם.
אתייחס כאן לשתי תופעות – התפילה והשיוך הפוליטי.
הנה, כל העולם מלא "מנייני קרליבך". זה נחמד, אבל זה לא בהכרח שלמה. אני מאושרת מעצם קיומם של המניינים האלה וחושבת שהם משרתים צורך אמיתי, אך בדחילו ורחימו אעז לומר שמה שעמד בבסיס התפילה עם שלמה בחלק גדול מן המקרים לא בא כאן לידי ביטוי.
שלמה ראה את התפילה כיציאה למסע שסופו לא ידוע – איך תצא אליו והיכן "תנחת", אולי תנסוק ואולי תיפול. טבעה של החוויה הוא באי הידיעה ובנכונות לקבל את חוסר השליטה שלנו עליה. לפעמים התפילה היא שרוטה, מגומגמת, עמוסת חריקות; לפעמים היא חלקה ונדמית כ"מושלמת". מוקד העניין הוא לא בפורמט, בצורה (ה"נוסח" של שלמה) אלא באופן שבו הפורמט משרת את התפילה.
"מושלם" הוא לא ביצוע יפהפה ומדויק של הנוסח הזה, אלא מעמד התפילה עצמו - האם באמת יצאת לדרך? זכורים לי מקרים שבהם שלמה עצר את התפילה באמצע וזעק: "חבר'ה! אי-אפשר להמשיך ככה!" גם אם לאוזן הכול היה נשמע טוב. שלמה לא אִפשר לקיים את התפילה במצב של פיזור נפש ונוכחות חצויה. כל אחד נדרש למצוא את נקודת החיבור שלו ודרכה להיות נוכח.
התחושה שלי היא שלפעמים יש בעולם הרבני או בשכבה המחנכת מי שאימצו את הפורמט, הצורה, כאמצעי המאפשר שחרור מבוקר עבור בני הדור הזה, על כל האנרגיות האין סופיות שלו; שירקדו, שיתנגנו, שיתפרקו - אך שיחוו את החוויה הזו במרחב המוגן והמווסת שיצרנו בעבורם - שלא בידיעתם - ויחזרו מיד למסלול.
הנטייה לצמצם את שלמה מתבטאת גם בהקשר הפוליטי.
מי שרצה להפוך אותו "לימני" פנאט שמדבר כל היום על עם סגולה ואור לגויים - הפך אותו לכזה, ומי שרצה להפוך אותו ל"שמאלני" מן הגרעין הקשה, שמדבר כל היום על סיסמאות שנות השישים של שלום, אהבה וחופש - הפך אותו לכזה. בתור מי שהייתה אתו גם בביקורים בחברון וגם בביקורים ברמת-השרון, אני יודעת שהוא היה גם כזה וגם כזה!
לא רק שבאותו רגע זה היה אמת וגם זה היה אמת. זה יותר מזה. זה חוזר לעניין ההומור – אני חי לעומק שני הפכים שקיימים בי בו זמנית, כל הזמן, ואם נשבור את התפיסה הדיכוטומית נגלה שזו בעצם לא צריכה להיות סתירה. מצד אחד תהיה לגמרי בבית בתוך הנבחרות של עם ישראל - עם סגולה, אור לגויים, אתה בחרתנו וכו'. תהיה בבית הזה עמוק עמוק, מושרש וחי ועם כל הצבע (אולי רק כמו שיהודי שקשור בדמו גם לשטייטל מסוגל) – זה מצד אחד; ובאותו הזמן תהיה לגמרי בבית בתוך עולם השוויון המוחלט, עולם ערך האדם, כבוד האדם המלא, השווה לך כאח ממש ויחיד במינו, כמוך, ללא חילוק – זה מן הצד השני.
איך חיים באופן מלא את שתי התפיסות שנראות, על פניהן, כסותרות זו את זו? הנבחרות ודרישת ההתבדלות שלנו מן העולם מול הרגילות ודרישת המעורבות שלנו בעולם?
התשובה שהוא נתן, לעניות דעתי, הייתה שכל בני האדם הם קדושים. כל אדם, מטבע היותו נברא, מטבע היותו בצלם א-להים, הוא קדוש - ולכן חובה להתייחס אליו כאל אח ממש, ולזה יש השלכות רבות - וחלקן באמת לא קלות לאוזן הציונות הדתית. התפיסה הבסיסית שלו, שכל בני האדם הם קדושים, היא המקור, השורש, לכל מיני אמיתות אחרות ששלמה החזיק מהן, והיא קשורה עמוקות לאופן שבו הוא הבין את מה שהשואה חוללה בעולם; ועוד נדבר בכך בהמשך.
|
|
|
|
|
|
שלמה לא חי בתוך כל דיבורי הדיכוטומיה שהחברה הדתית כל כך מתמחית בהם. שלמה היה באמת בבית בכל הגישות. מי שלא שמע אותו מדבר, למשל, על הרמב"ם – הפסיד. ובשביל מישהי כמוני, שהרגישה כל החיים שהמאבק שלה הוא על ביטול הדיכוטומיות הללו – שלא צריכה להיות שום סתירה בין זה שאני לגמרי בבית בעולם החסידות וה"רגש", ואני גם לגמרי בבית בעולם החשיבה הלוגית וברמב"ם, למשל, ועוד אוהבת אותו אהבה עזה; בשביל אלו מבינינו שמבקשים לחיות בשני העולמות - שלמה אִפשר, סוף סוף, לחוות חוויה אורגנית מלאה, עמוקה, תלת-מימדית, לא רק של החיים אלא גם של התורה.
דוגמה אחת לשבירת הדיכוטומיות של שלמה היא 'הרגע' ו'הנצח', הדבקות במסורת העתיקה מול הצורך להתחדש ולהגיב לדור הזה.
שלמה חי את תורת הרגע ואת תורת הנצח כל הזמן ובמקביל. שלמה הזדהה יותר עם הרגע, מסיבות שונות, והעיקרית שבהן מבוססת על הכלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך": יש צורך לחרוג מן הנורמה ההלכתית-תרבותית בכדי להציל, בסופו של דבר, את ההלכה ואת התרבות גם יחד. הוא דיבר על כך הרבה בהקשרים שונים. לשלמה הייתה ביקורת קשה מאוד על הממסד הרבני שנוטה לפעמים להתעסק בזוטות בזמן שאנשים הולכים לאיבוד. הוא דיבר על כך בחריפות רבה ובכאב רב.
הוא הזדהה עם תורת הרגע, אבל היה נטוע כולו בתורת הנצח. הוא חי את הרגע, הבין את הצורך הדחוף בלהיות נוכח עכשיו (מה האינטואיציה הקדושה שלנו אומרת לנו? מהו קול ה' ברגע זה? איך להתקשר עם אנשים בכל מקום, בכל מצב, גם במצב הכי רחוק שאפשר להעלות על הדעת) - אבל עם זה הוא היה יצוק עמוק בתוך תורת הנצח. כל חיותו, כל חייו נבעו משם. הוא היה מחובר בנימי נפשו לכל מי שהוא חלק משרשרת המסורה היהודית (לדורותיה), וגם היה מחובר למי שטוען שהוא אוחז בכתר "הנצח" בעולם שלנו, קרי העולם החרדי. שלמה היה מאוד קשור לעולם החרדי, משם הרי הוא בא.
לדעתי, זה גם אחד מן המקורות לבדידות האיומה שלו. מי שהבין אותו לעומק וקיבל את מה שעשה (ואני מדברת על העבר, כשלא קיבלו אותו כפי שמקבלים אותו היום), מי שהבין אותו, היה בדרך כלל מזוהה עם הרגע. שלמה התגעגע כל ימיו לכך שעולם הנצח יקבל אותו, אף על-פי שהוא מעולם לא עזב את הנצח! אני יכולה לספר על כל כך הרבה אירועים שבהם זה הורגש, והאמת היא שזה תמיד עורר אצלי כאב גדול. מן הבחינה הזו הוא היה דמות טראגית ממש – היו עוד בחינות לטרגדיה, אבל זה תמיד מאוד כאב.
לא קל לחיות את שני העולמות האלה, הרגע והנצח, לעומק, כפי שדרש.
עוד דוגמה קצרה לאופן שבו שלמה שבר דיכוטומיות היה בבחירה שלו במודלים לחיקוי – אלה באו מעולמות שונים. לא רק האיז'ביצר ור' נחמן שאליהם היה קשור, וכן הרב קוק וכל הצדיקים הגדולים שעימם הוא עשה לנו הכרות עמוקה; גם זמר פולק אמריקני או כומר לותרני יכול היה להיות הרבי שלו לעניין מסוים – תיקון עולם, ענווה, אהבה, מסירות וכו'. בשביל מישהו שעייף מחלוקות סכמטיות, גם זה שחרר שסתומים ואִפשר, איכשהו, לנשום באופן אחר; המודל שלי לא חייב להיראות בדיוק כמוני.
|
|
|
|
|
|
|
|
בתמונה למעלה: הרב שלמה קרליבך מופיע בפני חולים כרוניים בבית אבות ביד אליהו (2.9.80) [צילום: משה מילנר, לע"מ]
▪ ▪ ▪
|
הומור אינו היכולת לצחוק מבדיחות, אלא היכולת להפנים באופן עמוק את רעיון הפרספקטיבה. זו ההבנה שקדושה כרוכה בריבוי פרספקטיבות. כמו שאני מסתכלת על הדף הזה מן הזווית שלי והזווית שלי, בשבילי, היא מאה אחוז המציאות - כך "אתה" מסתכל על הדף הזה מן הזווית שלך ובשבילך זו מאה אחוז המציאות, ו"את" מן הזווית שלך, וכן הלאה. קשה לי לדמיין את אותו דף נצפה מזווית אחרת בזמן שזו שלי חובקת כול, אך זהו בדיוק יסוד ההומור. זו היכולת להפנים שלמרות שכולנו רואים את אותו הדף מול העיניים - כל אחד בחדר רואה אותו מן הזווית שלו (גם אם זה בשינוי של מאית המעלה) ובשבילו זו כל המציאות. ובאמת, מבחינה מתמטית, יש אין סוף זוויות שבהן אפשר לראות את הדף הזה/ המציאות הזו.
אם יש כמות של X זוויות, אפשר לומר טוב, אני אשב ואלמד את כל הזוויות – אהיה גם משכיל וגם פלורליסט, אבל יש אין סוף זוויות! אי-אפשר לכבוש אין סוף, ופה אתה מתחיל לעבור איזשהו תהליך פנימי. זה דבר שמאוד קשה לקבל, ובוודאי לא שייך לעשות זאת בלי להיכנס לעומק העניין ולעגן אותו מבחינה תיאולוגית – אני למדתי משלמה שזה קודש הקודשים ממש. פיתוח החוש הזה, ההכרה הזו, ההומור הזה, הוא יסוד היסודות. לדעתי הוא למד את זה מהאיז'ביצר, ר' מרדכי יוסף ליינר משושלת חסידות ראדזין, בעל הספר "מי השילוח". ההומור הזה זועק, לדעתי, מכל עמוד בספר.
אי-אפשר לקרוא את האיז'ביצר, מורו ורבו של שלמה, ולא לראות את זה. אם כל החיים גדלת על כך שעשו הוא רשע ויעקב הוא צדיק, שקורח הוא רע, שזמרי חטא וכו' וכו' – אתה קורא את האיז'ביצר והכול מתהפך לך!
שחור הוא כבר לא כל כך שחור, לבן הוא כבר לא כל כך לבן, ולמרות שאפשר לקחת את זה לכיוון האנרכיה - זה לא זה. מדובר כאן, אני חושבת, על עניין רוחני דק מאוד, ומי שלוקח אותו ברצינות לא יכול שלא לעבור טלטלה מאוד רצינית. וזה מוביל אותי אל הנקודה הבאה – השליטה.
התורה הבסיסית של ר' שלמה היא אולי המשפט "מה אנחנו מבינים?" - What do we know?. האמירה הזו עומדת בקונטרסט אדיר, תמידי, מול העולם המודרני, שרווי אובססיה של שליטה. נדמה כאילו זה העיסוק המרכזי של כל המערכות שסביבנו, עם התפתחות הטכנולוגיה מצד אחד - סוג אחד של שליטה, חיצונית יותר - והתפתחות מדעי הנפש מצד שני – שליטה פנימית יותר. כאילו מפמפמים בנו כל הזמן את התחושה שהכול בידינו כל הזמן; והדברים ידועים.
הידיעה שאין לנו ידיעה לא גורמת לנו להרגיש קטנים, אליבא דשלמה, אלא דווקא גדולים! גם פה שלמה הושפע, לדעתי, מאוד מן האיז'ביצר; מי שחי בתודעה של מה שמעבר לגבולות או לכלים הרגילים חווה קרבת א-להים גדולה ובעקבות זאת חירות פנימית אמיתית. לשלמה הייתה חירות פנימית אמיתית כזו.
אין זה במקרה, אני חושבת, שהקיום הכי גבוה על-פי שלמה הוא להיות "הולי שלעפער", "נווד/סמרטוטר/קבצן קדוש". לא סתם שלעפער אלא שלעפער קדוש. לא קל לחיות את החיים כל הזמן עם תודעת שחרור פנימית של "מה אנחנו מבינים", שה' הוא באמת בעל הבית, שאנחנו באמת לא בשליטה, למרות כל האשליות שמנפיקה לנו המציאות. אתה לא חייב ללכת יחף או לגדל שיער ארוך. זה לא העניין. אתה יכול להיות "שלעפער קדוש" ולהיות פקיד בבנק; הנקודה המרכזית היא העבודה התודעתית-רוחנית, ובמהותה היא עבודה נסתרת.
את אחד הביטויים ליחסו של שלמה לשליטה ניתן לדעתי למצוא בעמדה שלו כלפי האינטואיציה. שלמה, שוב, בעקבות האיזביצ'ר והשושלת המשפחתית שלו, ראה את האינטואיציה ככלי קדוש, כלי קדוש שמאפשר קשר ישיר, מיידי, עם הקב"ה. ללא מתווכים, ללא סוכנים, ללא רבנים.
האיז'ביצר לא קורא לזה כמובן אינטואיציה אלא "רצון ה'"; הקול הפנימי, קול הבירור הפנימי, בירור ללא פניות וכו'. זה אותו הקול שאִפשר לדמויות מקראיות שונות לעשות מעשים לא צפויים, עד כדי אסורים, רק מפני שהיה להם ברור שה' בוחר לחצות את המערכת ההלכתית הממוסדת ולדבר איתם ממש עכשיו, מעין "עת לעשות לה' הפרו תורתך" פנימי שבו האדם מקבל הכרעה במקום.
כך האיזביצ'ר לימד, כך שלמה לימד, ולדעתי כך הוא גם נהג.
העובדה ששלמה ייחס ל"רצון ה'" הזה עוצמה קדושה, ענקית, כוח המחובר ישירות למעלה, תרמה תרומה אדירה לעולם הדתי - שבאופן מסורתי תמיד פחד מאוד מן האינטואיציה וראה בה משהו מאיים, חסר שליטה, חסר גבולות, משהו ש"שייך" לחילונים ומי יודע לאן זה עשוי לקחת אותנו, ה' ירחם. שלמה, לדעתי, "פתח" את השסתום הזה.
|
|
|
|
|
|
שלמה עצמו, יליד גרמניה, הספיק להגיע לארצות הברית לפני המלחמה - אך השואה הייתה צרובה בבשרו, ובמידה רבה מה שהוא עשה והדרך שבה עשה זאת נבעו מ"שם".
שלמה היה הרב היחיד שאני הכרתי שהתייחס לשואה לא רק בהקשר הצדיקי או הפולקלורי, אלא גם כחלק ממבנה תיאולוגי רחב שנוגע גם בעכשיו ממש – איך להתנהל ביום יום אחרת בגלל השואה; איך ללמוד תורה אחרת בגלל השואה.
העולם עבר טראומה נוראה של רוע, של חוסר אנושיות, ויהודי אחרי השואה לא יכול לחיות כמו קודם. זו לא הייתה פילוסופיה מנוסחת, אלא התחושה הקיומית שלו. העולם הוא עולם אחר, עולם הזקוק לנחמה, לחיבוק. עולם הזקוק להתעלות דחופה מעל החלוקות הפרטיקולריות המכווצות. העולם יכול להיבנות עכשיו רק על מסד של אהבה, של תקווה, ולא על צמצום, על חלוקות, על קמצנות רוחנית.
תחושה זו עברה אלינו, התלמידים, כך נדמה לי, לא רק באמצעות המילים המפורשות שבחר להשמיע - ("אתם יודעים, חברים, הכאב של ששת המיליונים הוא כל כך אינסופי [...] מה שהם הורישו לנו... יהדות שונה, הרבה יותר קדושה, הרבה יותר עומק [...] אני רק רוצה לברך אותי ואתכם, חברים, שנזכה לסיים את כל המסכתות שהקדושים לא הספיקו לגמור, שנזכה לכתוב את כל הספרים שלא היה להם זמן לכתוב, ויותר מכול - שאתם ואני נזכה שהחיים שלנו יהיו ממש קדושים, שכל אחד מאתנו ממש יהיה נחמה לקב"ה, נחמה חיה… נכון שאני שונא את הרע, אבל זה לא שאני שונא את העולם... אני מברך אתכם ואותי שיהיה לי כוח להמשיך את מה שששת המיליונים התחילו, ועל מה שהם מתפללים כל הזמן, געוואלד… כמה ששת המיליונים פתחו את שערי שמיים…") - לא רק באמצעות המילים, אלא בעיקר באמצעות הדרכים שבהן הוא בחר ללכת, המפגשים שאותם בחר לקיים, עם כל אדם באשר הוא. כל מי שהוא בנו של אדם הראשון. צורך קיומי, דחוף, א-להי, לפגוש כל אדם ולהאיר איתו, בשבילו, את הטוב.
העניין הזה שכולם קדושים, שצריך למצוא את הטוב בכל אדם ולרומם אותו, ואי-אפשר לוותר על-אף אחד – יהודי כזה או אחר, גוי, מי שלא יהיה, העניין הזה בא משם. זה כפה עליו תעוזה מאוד גדולה, להתחבר לכל אדם באשר הוא. גם כשזה היה מאוד בעייתי בעיניו הוא הלך עם זה עד הסוף, כי מבחינתו אי-אפשר היה אחרת. מצד אחד זה משנה שהוא קיבל מהאיז'ביצר, אבל הדחיפות לעניין הזה באה מהשואה.
שלמה לא ראה את עצמו כאיש של בתי קברות, אלא כאיש של אנשים חיים. לכן הוא גם נסע לפולין ולרוסיה (כשעוד קראו לה כך). שלמה הופיע בכל ערב בפני אלפי אנשים וחווה בכל פעם חוויות חד פעמיות; יהודים שניגשו אליו, שוב ושוב, הזדהו לראשונה כיהודים ולא ידעו את נפשם מרוב התרגשות והתהפכות העולם עליהם, ולא-יהודים שגם הם ניגשו אליו בהמוניהם- כאלו שראו יהודי לראשונה בחייהם וכאלו שעברו חוויה פנימית כל כך מטלטלת, וחייהם שוב לא היו אותם חיים (עם רבים מהם, אגב, שמר על קשר כל השנים).
מעבר לכך, השואה מחייבת שידוד מערכות טוטאלי. האהבה הופכת להיות התשובה לכל עניין חוסר המשמעות. שמענו אותו נותן, בהקשרים שונים לגמרי, מהלכים שלמים, מדהימים, עמוקים, על האהבה; מה היא פותרת, איך היא מתקנת, איך חיים של עומק דורשים אהבה, איך היא ממוססת תפישות מקובלות של "טוב" ו"רע", ופתאום אתה מבין שברוב המקרים אין טוב ורע אלא "בפנים" ו"בחוץ". החטא הכי גדול בימינו על-פי שלמה, כך אני הבנתי, זה לחיות חיים שטחיים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, אחרי השואה, לחיות חיים שטוחים. בכלל, אחרי השואה התורה כולה זקוקה לפשט חדש. לא ייתכן, למשל, שאדם שבור ייגש אל התורה ולא ימצא בה משהו חדש שלא ראה בה קודם, משהו שיעורר אצלו את פעולת היציאה מן החושך. שבר הדורש חידוש - גם זה סוג של "פשט חדש", שהולך ונכתב לאחר האסון.
|
|
|
|
|
|
שלמה סירב בעקביות להכנס לוויכוחים ונמנע מכל מחלוקת.
גישה זו לא נבעה מאי עמידה על עקרונות, אלא דווקא מעמידה עיקשת על עיקרון אחד: החובה לרומם כל אדם. לעובדה שכל אדם בבסיסו הוא קדוש יש משמעות לא רק כלפי הקדוש ברוך הוא, אלא גם כלפי כל אדם אחר. לא ייתכן שנאמין באחדות ובשלום ולא נשתדל להתייחס אל כל אדם כאילו הוא מלך. ומה המשמעות של להיות מלך? כפי שהקדוש ברוך הוא הוא מלך העולם, "מקומו של עולם" כי הוא עושה לכולם מקום, כך גם אנחנו צריכים לנהוג. להיות מלך פירושו לא להפוך אחרים לעבדים, אלא לאפשר לכולם להיות מלכים. העובדה שאני נושא אמת אין משמעה שכולם צריכים להיחשף בשקריותם או בקטנותם, כי כל אדם, מטבע היותו קדוש, קשור באמת כלשהי, גם אם באופן אישי היא לא נוגעת בי כלל.
שלמה ראה כמשימה לאומית את הצורך לחזק כל אדם שיאמין בעצמו, שיאהב את עצמו, שיכבד את עצמו, שייחשף דרך מי שמולו אל הטוב שבו. אי-אפשר להביא גאולה לעולם בלי להתייחס באופן מרומם כלפי כל אחד. אסור לטשטש את הקשר שבין האידיאלים הגדולים למציאות היומיומית של מי שחי בעולם הזה.
האם אנשים שמחים, מממשים את הטוב שבהם, נוגעים בקדושה שלהם ובוטחים בעצמם - או שמא הם חווים ביזיון, עלבון, רמיסה, השפלה, וממילא תנועתם בעולם היא שפלת רוח. שלמה לא יכול היה לעבור ליד אדם שפל רוח ולא להפוך עולמות כדי לרומם את רוחו. הדחיפות האנושית לנהוג כך ספוגה לחלוטין בתפיסת האחריות המוסרית שלנו לטובת הכלל, ואל שתיהן אנו מחויבים באותה מידה.
אם אדם אומר לך דברים שאתה לא מסכים איתם, אם אדם משתף אותך בדבר תורה שאולי צורם לך, אל תתעמת – תהנהן בראש, אל תלבין את פניו, הכל את דבריו והמחש לו עד כמה הוא אהוב ויקר באותם תחומים שאתה כן יכול להתחבר אליהם.
מעבר לעובדה שגישה זו דורשת ביטחון עצמי רב - יש אולי מי שיראה בה גישה חסרת עמוד שדרה - גישה זו באמת דורשת עמדה נפשית לא פשוטה ומחירים בצידה; אבל זו עמדה מוסרית ששורשיה הם תיאולוגיים.
השואה השאירה אותנו עם עולם חרב. עולם של שבר ונשמות מרוסקות. ששת המיליונים היו צרובים עמוק בתודעה של שלמה, משמשים כמכווני תנועה, מושכים אותו בכוח לראות טוב ויופי, ולפעמים כופים עליו ללכת בדרכים לא שגרתיות. לי נראה שבנוסף לכל, משקלם הכבד גם ריכך כל נטייה להיסחף אחר מחלוקת.
|
|
|
|
|
|
עם שלמה תמיד היה לי יצר להציץ לא רק "מאחורי הגב" של הדף שלימד ממנו – הקולות, מוסיקת הרקע – אלא להציץ מאחורי הגב של שלמה עצמו! מי עומד מאחוריו? מי לוחש לו באוזן?
הרבה פעמים קרה שאנשים היו מדברים פתאום ברקע במהלך הלימוד, ושלמה היה עוצר ואומר – "חבר'ה, חבר'ה, אתם לא יודעים מה אתם עושים לי" - וממש הרגשתי איך זה קורע אותו מן החיבור "העל-פאי", משרשרת המסורה שהוא קשור בה. לא רק העילוי שבו – החיבור לתורה ופרשנות - אלא החיבורים המדהימים שהציג במקום, שהתרחשו לעינינו ממש.
ברור לי שאני לא היחידה שהלכה הביתה אחרי לימוד עם שלמה וניסתה פה ושם לפתוח כמה מן הספרים שלימד מהם. ותמיד, תמיד, אם הצלחתי לאתר במשהו את קרש הקפיצה שלו ולעקוב אחר מהלך שלם, זה תמיד הכה בי. כמה האדם הזה הוא פשוט גאון וכמה הוא הצניע את הגאונות הזאת. אז תמיד התרגשתי, כי הרגשתי שחזיתי במין נס כזה של תורה שבעל-פה שמתרחשת לנגד עיניי ממש, וזה המחיש לי כמה התורה שלנו יפה.
התורה שלנו קשורה בטקסט, היא דו-ממדית; יש בה אורך ורוחב, אבל אני חייבת לספר שכשהתקשרו אליי לפנות בוקר לספר לי ששלמה נפטר, אני זוכרת שהמחשבה הצלולה הראשונה שלי הייתה - אי אי אי... מה יעשו כל המילים האלו בספרים הקדושים שהוא תרגם לנו? המילים לכודות עכשיו בתוך הספרים, מי ימשוך אותן החוצה ויעביר אותן לעולם?
ממש ראיתי את הדמעות שלהן זולגות. לא האיז'ביצר בכה, אלא הספר שלו "מי השילוח". לא ר' יעקב ליינער בכה, אלא הספר שלו "בית יעקב". לא ר' גרשון חנוך העניך בכה, אלא הספר שלו "סוד ישרים" וכו' – כל מדף איז'ביץ בכה; מי יהפוך אותנו תלת-ממדיים?! מי יתרגם אותנו לעולם?!
תרגום התורה, היכולת להעביר אותה מן המקור שלה אל המציאות שלנו, היכולת להוציא את האותיות מתוך הדף - דורשים כוחות א-להיים.
לא כל אחד יכול להיות מתרגם, ואני מרגישה ששלמה היה מתרגם כזה. מתרגם גאון. לא רק גאון בתורה כפי שהיה, אלא גאון בתרגום, ואנחנו זקוקים למתרגמים...
|
|
