העיתונות בישראל מאז ומעולם הייתה צבועה בצבע אחד והיו משתייכים לצד אחד של המפה הפוליטית בישראל. מי יותר שמאלה ומי פחות, אך שמאלה. הדברים ידועים ומוכחים, ויאמרו מה שיאמרו, אך המעשים הם ההוכחה הטובה מכולם, הם המדברים בעד עצמם. בקיצור, עיתונות שמאלנית, על כל המשתמע.
מעניין דווקא, שבכנסת ה-17 וה-18 התמודדו כמה עיתונאים על מקומם במפלגות השונות, וכמה מהם הצליחו, ורובם המוחץ במפלגות השמאל. שלי יחימוביץ' ודניאל בן-סימון וח"כ הורוביץ במר"צ.
פעם לעיתונאים הממלכתיים היו להם חוקים נוקשים של שמירה על חוקים ואתיקה עיתונאית כמתחייב, כי העיתונאי תקשורת ממלכתית היה אסור לו להביע את דעתו האישית באקטואליה, ובנושאים שהועלו לסדר היום, גם אם יכולנו "לנחש" לאן רוחם נושבת.
נדמה, שמשהו נשבר בחוקים הנוקשים שהיו קיימים עד לפני זמן מה. גם אם היית יודע מאיזה זן העיתונאי שלפניך, הוא היה עושה זאת בחן מיוחד השמור להם. הם לא היו אומרים את אשר על ליבם, לשם כך השתמשו בטקטיקות שונות. לדוגמא, היו מזמינים מרואיין שהיה אומר את אשר הם רצו לשמוע, וגם להשמיע כמובן. היו שואלים שאלות ובין השורות היית מבין מיהו העיתונאי שלפניך, אך לא באופן מפורש.
כאמור, לאחרונה אנו עדים לעיתונאים מסוג אחר. עיתונאי ברדיו ממלכתי (לא מסחרי) ופרשן בעל מוניטין וניסיון רב, אומר את דעתו בריש גלי, בלי בושה. נגד כל המוסכמות שהיו קיימות ושצריכות להיות קיימות גם כעת. שהרי שום דבר לא השתנה מהנורמות העיתונאיות, מלבד העיתונאים עצמם.