העוני העכשווי חמור מהעוני שהיה

אדוני, יו"ר הכנסת, חברות וחברי כנסת נכבדים, חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית, פרופ' יונה רוזנפלד, כנסת נכבדה, אורחות ואורחים נכבדים; לפני כחודש בדיוק ב-17 באוקטובר צוין ברחבי העולם היום הבינלאומי להזדהות עם אנשים החיים בעוני. מדינת ישראל, מצטרפת היום לראשונה, לשורה ארוכה של מדינות ברחבי העולם, שבחרו לציין יום חשוב וערכי זה. יום זה, הוא פרי יוזמה משותפת של פורום רחב הכולל ארגונים חברתיים רבים, אנשים החיים בעוני, אנשי אקדמיה וגופים נוספים, אשר חברו יחד, בברכת יו"ר הכנסת, במטרה להצהיר: אנחנו נרתמים למאבק בעוני. התנועות השונות ברחבי העולם, שבחרו לפעול במשותף כדי להיאבק בעוני שואפות בראש ובראשונה להקנות לעניים: כבוד עצמי, הכרה ביכולתם ובזכויותיהם, מודעות לגורל משותף ונכונות לפעול לשינוי. לצערי, קולם של האנשים החיים בעוני לא נשמע מספיק. הוא לא נשמע היטב במערכת השלטונית, קולם אינו נשמע היטב בקרב ציבורים רחבים באוכלוסיה ובקרב שדרות נרחבות בעם. את המצוקות שלהם הם בוחרים לעשות לרוב בשקט ובצנעה. אולי מחמת הבושה, אולי כיוון שאת כל כוחם הם מתעלים למלחמת הישרדות יומיומית. הפניות הרבות שאני מקבל אל שולחני מדי יום, מרגשות, מכמירות את הלב ובעיקר זועקות לעזרה כמו אותו אב חד-הורי לנערה בת 15 שכותב לי: "אנחנו במצוקה כלכלית. אין לי אפשרות לרכוש לבתי מוצרי צריכה בסיסיים, גם ציוד לבית הספר לא רכשתי לה. את הספרים היא משאילה מחברים. היא הולכת ללימודים עם קבקבים ואין לה נעלי התעמלות בכלל... אני מבקש עזרה עבור הבת שלי בלבד. אני רוצה שהיא תרגיש שווה בין שווים עד כמה שאפשר"... את המצוקות האלה אני פוגש בשטח. מצוקות שחוצות מגדרים, מינים, דתות ועדות. כשר הרווחה והשירותים החברתיים של ממשלת ישראל, אני אומר מעל במה זו: יש עוני בישראל, וזו אינה בעיה של משרד אחד או יותר. זוהי בעיה לאומית שעל משרדי הממשלה כולם לחבור במשותף להתמודדות איתה. המשבר הכלכלי העולמי גרר אחריו השלכות חברתיות קשות שלא פסחו על רבים מאזרחי ישראל, והוא השפיע על העוני בדרכים מנוגדות. בהתחלה הוא שחק את ההכנסות המופלגות של המאיון העליון ותרם לצמצום הפערים. בהמשך זינקה האבטלה, נסגרו מפעלים והפערים הכלכליים שוב העמיקו. השכר הריאלי ירד ועימו קו העוני. אך בעיקר, המשבר הכלכלי מחק את הצמיחה שהיינו עדים לה בתחילת שנת 2008. לפני כשבועיים פרסם המוסד לביטוח לאומי את דוח העוני והפערים החברתיים לשנת 2008. למרות שהדוח מצביע באופן כללי על יציבות יחסית בממדי העוני בקרב משפחות, בקרב קשישים, עולים חדשים ואפילו בקרב ילדים, הוא מצביע במקביל על תופעה קשה: בקרב העניים - העוני החמיר והעמיק! נכבדיי, בפני הקבוצות החלשות נמצאים קשיים עצומים בכל הקשור לניסיון להשתלב בעבודה ששכר הוגן בצידה. הקבוצות החלשות סובלות מהיעדר כישורים בסיסיים, שפה, מנטאליות, אורחות חיים, ריחוק ממקומות עבודה אפשריים והגדרה חברתית ולאומית. במספרים יבשים - על-פי הדוח, העוני בקרב משפחות עובדות נותר יציב ולא עלה. אבל בזאת לא ניתן להתגאות, היות ולעומתם, אנו עדים לעלייה בשיעורי העוני בקרב משפחות שאינן עובדות. בין הקבוצות שניתן לאפיין אותן ככאלו הן המשפחות החד-הוריות. לצערנו, למרות ששיעור המשפחות החד-הוריות העניות ירד מ-2007 ל-2008, הרי שהמשפחות האלו נעשו עניות יותר ובאופן חד! החמרה זו נובעת בראש ובראשונה - מהעובדה שהמשבר הכלכלי הוביל לפיטורים של המפרנס היחיד במשפחה החד-הורית. בהתייחס לזה, אין מנוס אלא משינוי קונספציה לגבי מקבלות ומקבלי הבטחת הכנסה ובמיוחד חד-הוריות וגרושות המקבלות מזונות. אני מתכוון להיאבק בכל הכוח ולהוביל שינוי חוק שיאפשר למשפחות חד-הוריות להשתכר מעבודה יותר מאשר הן משתכרות כיום, זאת במקביל להמשך קבלת קצבת הבטחת הכנסה לפרק זמן, במטרה לאפשר השתלבותם בשוק העבודה ויציאה ממעגל העוני. זהו המודל הנכון. זוהי הנוסחה הנכונה. דוח העוני הצביע על שיפור במצבם של ערביי ישראל. למרות הגידול הדמוגרפי, אנו עדים לירידה בעוני בקרב מגזר זה. מספר המשפחות הערביות העניות ירד מ-143,000 בשנת 2007 ל-142,000 בשנת 2008. מצבן של כ-10,000 משפחות הוטב. אנו מייחסים את השיפור לגורם מרכזי: יציאה לעבודה. גורם זה מקבל חיזוק הודות לעלייה של 4% בשיעור המועסקים במגזר הערבי בין 2007 ל-2008. אבל עדיין הדרך רחוקה מלשמוח או לכתור כתרים. מי שמטיח האשמות בערבים שאינם מעוניינים כביכול לעבוד, צריך לפשפש היטב בזיכרון מתי נתנו הזדמנות אמיתית למינוי של מנכ"ל ערבי בחברה בורסאית למשל. זה מצער במיוחד נוכח העובדה שבציבור הערבי אני מאבחן התחלות של מהפך: יש תהליכים של העצמת נשים ו"אקדמיזציה" של גברים. הפתרון: פיתוח אזורי תעסוקה ביישובים הערביים כולל במגזר הבדואי. למרות שהצלחנו להוציא 10,000 ערבים ממעגל העוני, עדיין יש כיסי עוני כרוניים נוספים בחברה הישראלית: נכים, משפחות חד-הוריות, מובטלים מעל שנה, עולים שלא הסתגלו לחברה הישראלית. ואני מזהיר - המצוקה הזו מתפשטת לעבר קבוצות נוספות בציבור הישראלי. גם בקרב מעמד הביניים, שמעמדו נשחק מאוד במיוחד עקב המשבר הכלכלי. אם לא נבלום את התופעה, אנחנו עלולים לאחר את הרכבת. לאחרונה נכנס לתוקפו חוק לרון שמאפשר לנכים לצאת לעבודה ולהמשיך לקבל קצבת נכות. זוהי בשורה אדירה נוכח העובדה שרק 8% ממקבלי קצבאות נכות יוצאים לעבודה. במילים פשוטות יותר, כ-90% מהנכים לא עובדים! הם לא יוצאים לעבוד גם בשל מחסומים פסיכולוגיים, אבל גם בגלל החשש שביציאתם לעבודה יאבדו את הקצבה. אני מאוד מקווה שאישור חוק לרון, שכדי להוציא אותו מהכוח אל הפועל נדרשתי להוביל מאבק במשך מעל לשנתיים, יעודד נכים רבים לצאת לעבודה ולשפר את איכות חייהם. וצריך לעשות מאמץ עצום גם בקרב המגזר החרדי. זה אתגר משותף גם מצד המנהיגות החרדית וגם מצד מעסיקים, לפתוח את שעריהם בפני אוכלוסיה זו. בשנים האחרונות אנו עדים לשילובן של נשים חרדיות במגזר העסקי הפרטי. רבות מהן מועסקות בחברות היי-טק. אני אומר לכם - אחרי שפגשתי אותן ואת מעסיקיהן - מדובר בהצלחה חסרת תקדים. זהו כוח עבודה איכותי, מסור ומקצועי ביותר שמוביל את העסק לכדאיות כלכלית ומאפשר לנשים החרדיות לצאת מהשגרה, לפתח את עצמן ולממש את מעמדן בחברה. אך, בזאת לא די. שני שלישים מהעובדים העניים משתכרים עד שכר מינימום. אחוז אי-הציות לשכר המינימום כפי שנמצא במחקר שפורסם השנה על-ידי הביטוח הלאומי מגיע לכ-14%. עשור לפני כן הוא עמד על 10%. המגמה ברורה: אנחנו במגמת עלייה. אי-ציות לשכר מינימום הוא רק דוגמה אחת לחוקי עבודה המופרים על-ידי המעסיקים וישנם חוקים אחרים, שקשה יותר לכמת את אי-הציות להם. ברור לי שהתערבות ממשלתית אינטנסיבית יותר בתחום שכר המינימום ואכיפת חוקי עבודה - יכולים לצמצם נתונים כואבים אלו. לכן אני מציע: להתמקד בהגדלת הכנסה מלמטה למעלה, להפעיל מס הכנסה שלילי ולהכיל אותו בכל הארץ, לאכוף את חוקי העבודה ולהגביר תעסוקה בשכר ראוי, להכיל את תוכנית ויסקונין היא "אורות לתעסוקה" בכל הארץ, תוך יצירת פתרונות תעסוקה המותאמים גם לקבוצות החלשות בחברה שיש להן קושי בכניסה למעגל זה. כדי למנוע החרפתו של העוני הבין-דורי - אני מציע לשקול מחדש את הצעתי להקצות מתקציב המדינה "קופת חיסכון" מיוחדת לילדי ישראל, אותה יוכלו לממש עת הגיעם לגיל בגרות לצרכי דיור, השכלה או פתיחת עסק. זה עובד מצוין במספר מדינות בעולם. אין שום סיבה שזה לא יצליח גם אצלנו. לפני כחודש יצאתי עם עמיתיי השרים, בנימין בן-אליעזר ואבישי ברוורמן, לשימוע של ארגון המדינות המפותחות ה-OECD שישראל מתדפקת על שעריו כבר למעלה מעשור. מומחי הארגון גילו התמצאות בפרטי פרטיה של המדיניות החברתית הישראלית ושאלו שאלות נוקבות. הם התייחסו בדאגה למאפיינים הלאומיים והדתיים המובהקים של רוב עניי ישראל וקבעו שהעוני שלנו ממוקד אצל המיעוטים ערבים וחרדים. אנחנו יכולים להתנחם בכך שבהשוואה בינלאומית ישראל אומנם מובילה בממדי העוני, אך בחלוקה לתת-קבוצות אנו נמצאים במיקומים שונים: העוני בקרב ילדים הוא אומנם הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD - וזה תמרור אזהרה, אך בעוני בקרב קשישים אנחנו קרובים יותר לאמצע המדרג - וזה אומר שמדיניות ממשלתית חברתית נכונה יכולה להוביל את ישראל למקום אחר. האחריות לצמצום ממדי העוני - מוטלת על כל אחת ואחד היושבים באולם מכובד זה. היא מוטלת על חברי הממשלה ללא יוצא מן הכלל ועל העומד בראשה. והעומד בראשה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הסכים בניגוד לממשלות קודמות להוביל את הפתרון שהצעתי בתחום הביטחון התזונתי. מהלך חשוב מאין כמותו אשר יוביל להסדרה מערך העמותות המחלקות מזון לאזרחים ויאפשר חלוקה צודקת, מאוזנת, מבוקרת ומתקדמת של מזון למי שנזקק לכך באמת. מבחינתי, זהו צעד היסטורי, המבסס את צביונה של מדינת ישראל כמדינת ודגל משמעותי במאבק בעוני. הנהגת רפורמות היא דבר חשוב. אבל לא ייתכן שבתהליך להנהגת רפורמות נעדרים שיקולים חברתיים ובעיקר נעדרת חשיבה בדבר ההשלכות של הרפורמות על קבוצות מעוטות יכולת. הדוגמה הבולטת ביותר והקרובה כל כך, היא ההחלטה להעלות את תעריפי המים בתחילת שנת 2010. לצערי, ההחלטה על ייקור תעריפי המים התקבלה מבלי שהתקיימה כל היוועצות או דיון עם משרד הרווחה והמוסד לביטוח הלאומי כדי להבין לעומק את המשמעות וההשלכות של גזירה זו. מחקר שערך המוסד לביטוח לאומי מעלה כי התייקרות זו תכביד במיוחד על העשירונים הנמוכים וביתר שאת על האוכלוסיה הענייה. מנתוני הביטוח הלאומי עולה שהתייקרות המים הצפויה בשנת 2010 בכ-40%, היא שוות ערך לעלייה של כשליש האחוז בתחולת העוני של משפחות ונפשות. אני מתכוון להיאבק נגד גזירה זו וכבר פניתי לראש הממשלה בבקשה לקיים דיון מיוחד ודחוף בישיבת הממשלה בנושא זה והשלכותיו על השכבות החלשות. נכבדיי, אנו יכולים לברך על כך שישראל הינה מדינת רווחה המכירה במחויבותה לרווחת אזרחיה ובאחריותה לשיפור איכות החיים של האזרחים. אנחנו מממשים אחריות זו הלכה למעשה באמצעות חקיקת חוקים חברתיים, בכינונו של המוסד לביטוח לאומי - כרשת ביטחון סוציאלי, אנו מפעלים חינוך חובה חינם, חוק בריאות ממלכתי, ממנים שירותים חברתיים ומקימים תשתית ארגונית של שירותי רווחה בכל רחבי הארץ. אך, בזאת לא די. עלינו לשאוף להוביל לכך שלאוכלוסיות החלשות תהיה רמת קיום סבירה והוגנת. כזו שתאפשר להם לחיות בכבוד ולמצות את זכויותיהם ושאיפותיהם בתחום המזון, הדיור וההשכלה. עלינו להפחית את ממדי העוני ובמקביל לטפח תוכניות שאוכלוסיות מוחלשות יוכלו לממש את ההזדמנות שלהם להשתלב בשוק התעסוקה - אך בתנאי שכר הולמים! אחריותה של המדינה היא לפעול למימוש וליישום חוקי העבודה שימנעו תופעות של ניצול עובדים חלשים. יש יעד ממשלתי. יש תוכנית. פעילות משותפת למיגור העוני וצמצומו היא חובה של כולנו כנבחרי ציבור שקיבלו את המנדט מבוחריהם לכונן חברה צודקת ושוויונית. חברה שבה הביטחון האישי לא פחות חשוב מהביטחון הלאומי. זוהי משימה חוצה מפלגות. חוצה יריבויות פוליטיות. זוהי משימה לאומית ומשימה אנושית ומוסרית ראשונה במעלה. תודה רבה.