אני אוהב את סרבני הימין

הסרבן הימני מצהיר על סירובו להכות את אחיו היהודי, והסרבן השמאלני מצהיר על סירובו להכות את האויב הרוצה לרשת אותו. זה לא דומה. ויש עוד הבדל: הסרבן השמאלני מתריס כנגד הדמוקרטיה. והסרבן הימני איבד את אמונו בדמוקרטיה. רוצה לומר: לסרבן השמאלני אין את הסבלנות הדמוקרטית להמתין עד שהמחנה שלו ינצח בבחירות. הוא רוצה לצאת מהשטחים, עכשיו! לעקור ישובים, עכשיו! תגידו לו: קודם תנצח בבחירות. לא מקובל עליו... גם אם יפסיד בהפרש ניכר בקלפי, הוא לא מוכן לשחק את המשחק... לעומתו, הסרבן מימין נמצא במצב הפוך. ביחסים שלו עם הדמוקרטיה הישראלית, הוא נמצא בפלוס ענק. זאת היא שבגדה בו. ב-2003 הוא ניצח בבחירות בהפרש ניכר וראה איך דווקא ממשלתו שלו מבצעת את האידיאולוגיה שרצו בה המפסידים. פסיכולוגים יגדירו את הסרבנות הימנית כפוסט טראומת הגירוש. אילו אזרחי ישראל היו "ממליכים" את עמרם מצנע, לא היינו שומעים על "סרבן ימני", שהרי חובשי הכיפה חונכו על הפסוק "אחרי רבים להטות". פטור למסרב לעקור אחיו זה המקום לחוש הבנה ואמפטיה, כלפי המצוקה של המפגין או הסרבן הימני. טענות, כעס, והטחת אשמה מוכיחים אטימות, שנאה ושמחה לאיד. משל למה הדבר דומה? תארו לכם, שערביי ישראל (רוצים שוויון, לא?!) היו משרתים בצה"ל, וחלקם היה משרת במג"ב. האם היה מאן דהו כועס עליהם אילו היו ביניהם כאלה, שלא היו מוכנים להרוג, לבזות ולהשפיל את אחיהם הפלשתינים? רק מי שייתן תשובה חיובית לשאלה הזו, רשאי לטעון נגד סרבני הימין. אילו אני הרמטכ"ל, הייתי משחרר כל חייל המבקש פטור מביצוע עקירת אחים. זה אחד הלקחים מההינתקות. היה ולא יינתן הפטור, לחובש הכיפה הימני אסור לסרב. הפילוג בעם, מסוכן יותר מעקירת אחים מבתיהם. ההיסטוריה תסגור את החשבון, עם העוקר, התומכים, ואלה השמחים לאיד.