בשבוע שעבר נפרדנו מאברהם אבינו, אחרי שקראנו על אודותיו שלוש שבתות ברציפות, והשבת אנו קוראים על אודות יצחק בנו. כאמור, שלוש פרשות מקדישה התורה לסיפורים על אודות אברהם; 'לך לך', 'וירא', 'חיי שרה', ורק אחת לכל מהלך חייו של יצחק, פרשת השבוע, תולדות. לפי היחס הזה נראה כאילו סיפור חייו של יצחק אבינו מובא רק כרקע להמשך, לתיאור המפורט של חיי יעקב ובניו, שלהם מקדישה התורה שש פרשות רצופות. אבל זה רק אם מתייחסים ליחסיות הכמותית, לרמה הטכנית, כי בפנימיות - גם הפער הזה במספר המלים שמקדישה התורה לכל אחד מהאבות, נושא מסר חינוכי עבורנו, כפי שננסה להסביר בהמשך.
אברהם מייצג את מידת החסד העליונה. פנימיות החסד היא האהבה ומתוך כך, מתוך האהבה, הענקה לזולת בלי גבול. והרי אם נשאל כל מי שמצוי במקורות ולו מעט, מה אפיין את אברהם אבינו יותר מכל - יש להניח שרבים יענו: הכנסת אורחים. חסד, אהבה, זה פנייה החוצה, הקשר עם הזולת חיוני מאוד לאנשי החסד. שכן בלי זה, בלי קשר עם אנשים, איך יבטאו את החסד שלהם?! הם אוהבים בגלוי וכמהים להעניק, לכן הפעילות שלהם גלויה, ידועה לכל ומפורסמת, גם אם להם עצמם אין שום עניין בפרסום. קל וחומר כאשר הם מבקשים להעביר מסר באמצעות פעילות החסד שלהם, כמו אברהם אבינו שהמטרה שלו הייתה להנחיל לרבים את האמונה בא-ל אחד. מספרים לכולם שאצלו אפשר לזכות בארוחה טובה ואפילו במיטה נוחה, והכל בחינם. כך כולם שומעים עליו ומתחילים לרוץ סיפורים.
לעומת זאת, יצחק מייצג את מידת הגבורה העליונה שפנימיותה יִרְאָה, וּפַחַד יִצְחָק. אחת התופעות הכי אופייניות לפחד או ליראה היא הכיווץ, פניה פנימה, התכנסות. אדם ירא, מצמצם את עצמו ומסתיר את נוכחותו. בדיוק הפוך מהתופעה המאפיינת את מידת החסד, התרחבות והתפשטות. לפי זה, אין פלא שעל אודות אברהם מסופרים המון פרטים ובהרחבה גדולה, בעוד על אודות יצחק מובאים פרטים מעטים יחסית. אברהם פעל והשפיע בעולם בגלוי, לכן רבים יחסית ידעו עליו. יצחק היה מעין צדיק נסתר ולא ידעו עליו כמעט כלום, אז גם לא מספרים עליו כל כך הרבה. בשונה מאביו שפעולותיו בעולם היו בגלוי, הפעולה של יצחק הייתה בהסתר. הוא לא חיפש אנשים שיוכל לארח ובאותה הזדמנות להנחיל להם ערכים בסיסיים, כפי שנהג אביו, כנ"ל, הוא הסתגר בד' אמותיו ומשם הקרין את אורו הגדול, הפעיל את השפעתו על האנושות, בסתר.
על חילופי הדורות בין אברהם ליצחק מספרת התורה, בסוף הפרשה הקודמת, בקיצור נמרץ (פרק כ"ה): [ז] וְאֵלֶּה, יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם--אֲשֶׁר-חָי: מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה, וְחָמֵשׁ שָׁנִים. [ח] וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו. [ט] וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה: אֶל-שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן-צֹחַר, הַחִתִּי, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי מַמְרֵא. וכאן מתגלה משהו מוזר, אברהם מסתלק מהעולם בלי לברך את יצחק בנו, הייתכן?! הרי התרגלנו שגיבורי התנ"ך מברכים את צאצאיהם, אז למה אברהם מדלג על פרט חשוב זה? (רש"י): אף על-פי שמָסַר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו; אמר, יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו. ובא הקדוש ברוך הוא וברכו: [יא] וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ; וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי.
אברהם ידע שברכותיו צפויות להתקיים במלואן, הוא קיבל הבטחה על כך מהקב"ה בכבודו ובעצמו כפי שמביא כאן רש"י שציטטנו. דווקא משום כך הוא חשש לברך את יצחק, שכן צפה כי עתיד לצאת ממנו עשו שאינו זכאי לברכות. ואם נשאל מדוע לא הגביל את הברכה כך שתחול רק על הזכאים לה, התשובה תהיה שבמידתו, מידת החסד, נתינה בלי גבול - אין בכוחו להגביל את ברכתו. אצלו זה משהו מעין 'הכל או לא כלום'. הוא הרי ביקש מהקב"ה לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ, ומאז ישמעאל חי ובועט בלי הפסקה, למרות ההצקות הקשות שלו לצאצאיו של יצחק, ממשיכו של אברהם. לכן נמנע אברהם מלברך את יצחק וסמך על הקב"ה שיעשה את זה במינון המדויק, והקב"ה אכן בירכו.
אחר כך, בכמה פסוקים, פרידה קצרה מישמעאל, ואז באה פרשתנו: [יט] וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. מקודם אמרנו שאברהם ויצחק מנוגדים לגמרי באופיים, חסד מול גבורה, פנייה החוצה מול התכנסות פנימה, והנה הפסוק הראשון בפרשת השבוע שלנו מלמד כי הגבורה היא תולדה של החסד, כיצד נבין זאת?
גשם של ברכות
אברהם אבינו מייצג את מידת החסד העליונה כנ"ל. הוא עצמו כלל באישיותו גם את מידת הגבורה, יראה, כפי שהקב"ה בעצמו מעיד עליו בסוף פרשת וירא: עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, אלא שזה היה אצלו בהעלם. המדה ששלטה אצלו בגלוי הייתה מידת החסד וכך כולם זיהו אותו והתיחסו אליו. כאשר החסד אינו מוגבל, כאשר האהבה היא בלי גבול, צפוי שיהיו תוצאות מאד לא טובות. בחסידות קוראים לזה 'יניקת החיצונים', שהשלילה מנצלת את החסד כדי להגביר את הרוע. אברהם אהב את ישמעאל בנו ולא ראה שדרכו הפוכה מזו שלו. שרה הייתה צריכה לקרוא אותו לסדר וה' היה צריך להתערב כדי שיבין שנוכחותו של ישמעאל מסכנת את ביתו, את בית אברהם. הוא אשר אמרנו, חסד שאינו מבוקר ומוגבל, סכנתו מרובה.
אברהם היה צדיק עליון וגם הייתה בו יראת ה' בהעלם, לכן, באופן כללי, התנהלותו הייתה מאוזנת. לעומת זאת, ישמעאל ירש מאברהם את מידת החסד, האהבה, והוא מפורסם כמכניס אורחים נפלא, אבל בצד זה הוא פרא אדם כידוע. כי החסד שהוא מגלה כלפי הזולת, מכיוון שאינו מבוקר, 'לא כלולה בו היראה' כלשון החסידות, הריהו מבוסס על אינטרסים, על אהבת עצמו. לכן כל מי שאינו בקו שלו, חייב להיות כפוף לו או למות, כי אין לו שום יכולת לסבול את השונה ממנו. או בלשון אחרת, בעוד שאת אברהם הניעה מידת החסד שהתבטאה באהבת ה' שלו, וממילא גם באהבה לכל מי ומה שברא ה', את ישמעאל הניעה ומניעה מידת החסד שמתבטאת באהבת עצמו. כלומר, הוא ירש מאברהם את המעטפת בלבד, את המופע החיצוני של מידת החסד.
יצחק ירש מאברהם את ההופעה החיצונית הפיזית, וזה רמוז היטב בפסוק הראשון של הפרשה, יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. אי-אפשר לטעות בזיהוי. אבל בעיקר הוא ירש ממנו בגלוי את המידה שהייתה אצלו בהעלם, את הגבורה. אצל אברהם החסד היה בגילוי והגבורה בהעלם ואצל יצחק להפך, הגבורה בגילוי והחסד בהעלם. ודווקא משום כך היה לו הכוח לברך את יעקב בברכות נעלות כל כך, כי לגבורה יש גם את היכולת להגביר את החסד. הקב"ה בירך את יצחק כשהוא מופיע בשם אלקים, וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-יִצְחָק, בשם של מידת הגבורה, ויצחק מברך את יעקב באותו שם (פרק כ"ז): [כח] וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹקִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ--וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ. צריכים הרבה חסד, הרבה אהבה כדי לברך. אחרת, אם לא באמת אוהבים, אין הנעה פנימית לברך ואז זה גם לא עובד.
ועוד דבר, 'ברכה' זה מלשון 'המשכה', הורדה מלמעלה למטה. כדי לברך, המברך צריך לעמוד במדרגה שמעל לשפע שהוא ממשיך. צדיק שמברך והברכה מתקיימת, זה מפני שהוא באמת אוהב את המתברך וגם, במדרגתו הרוחנית, הוא ניצב מעל הנושא שבו מתבקשת הברכה. לפי זה, מהברכה של יצחק למדים שהוא ניצב במדריגה הכי נעלית. הוא בירך את יעקב עשר ברכות, וחז"ל אומרים שהברכות הן כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. כלומר, הוא ניצב לגמרי מעל העולם ועל כן יכול להעניק ליעקב את כל הטוב שבו. עשר הברכות הן: מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ, יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ, אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ. נו, מה צריך יותר מזה?
מה שצריך זה איזון יותר טוב. יצחק מברך את יעקב כשהוא עיוור, [א] וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; כמה הסברים ניתנו לתופעה זו במפרשים ואת חלקם הבאנו בשנים קודמות. בפשטות ניתן לומר שיצחק במידת הגבורה שלו, התקשה מאוד להשלים עם מציאות הרוע בעולם ובייחוד עם הדרך בה הלך בנו עשו ועם נוכחותן של נשיו בביתו. כי בעוד שבמידת החסד מקבלים כל אדם כמו שהוא, במידת הגבורה מבקרים כל אדם על מה שאינו. וכשהביקורת לא עוזרת, כצפוי יש לומר - מעדיפים שלא לראות, מסתגרים ועוצמים עיניים. לפעמים, אצל צדיקי אמת ולא רק אצלם, גם מפסיקים לראות לגמרי, כי הגשמיות של העין מושפעת מנטייתם הרוחנית. על דרך הסיפור עם כ"ק הרבי הרש"ב (האדמו"ר החמישי בחב"ד) שאיבד את יכולת השמיעה באוזן אחת. התברר שבעת שאמר מאמר חסידות, נשמעו קולות של דיבורים מהחדר הסמוך והפריעו לו להתרכז, אז הוא אטם את אזנו ואחר-כך נזקק לטיפול רפואי.
כשם שישמעאל ירש מאברהם את החיצוניות של מידת החסד, כך עשו ירש מיצחק את החיצוניות של מידת הגבורה. לכן בירך אותו אביו: וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, כי בחיצוניות, בצד שמנגד לקדושה, אין כמו החרב לבטא את מידת הגבורה. אבל אנחנו בני יעקב שכולל בתוכו את מידותיהם של אברהם ויצחק גם יחד, באיזון מלא, וכבר הגיע הזמן שנזכה לכל הברכות בגלוי.