אזור הפיתוח העירוני של ירושלים יורחב דרומית-מערבית אל "רכס לבן", וייעודו של השטח ישונה כך שניתן יהיה לבנות עליו. שופט בית המשפט העליון,
מני מזוז, דחה (יום ב', 18.5.20) שתי עתירות נגד התוכנית.
אפשרות הרחבתה של ירושלים לכיוון דרום-מערב נבחנת מזה למעלה מ-20 שנה, אך הפכה למעשית רק עם החלטת קבינט הדיור על כך בשנת 2014. בשנת 2017 הופקד תיקון מתאים לתוכנית המתאר המחוזית, ואחרי הליכים ממושכים והכנסת תיקונים אישרה אותו המועצה הארצית לתכנון ובנייה במאי 2019. נגד החלטה זו הוגשו העתירות, בהן נטען, כי היא סותרת את תוכנית המתאר הארצית (תמ"א) 35 וכי נפלו פגמים באופן אישורה.
בדחותו את העתירה שב מזוז על הכלל הוותיק, לפיו בית המשפט איננו מתכנן-על אלא בודק רק את תקינות הליכי התכנון ולא את ההחלטות המקצועיות - ודאי כאשר מדובר במועצה הארצית. "הדילמות שבין צורכי פיתוח אל מול ערכי סביבה, כמו גם שאלות אחרות הנובעות מהליכי התכנון, הן שאלות תכנוניות מובהקות אשר ההכרעה בהן נמסרה בחוק למוסדות התכנון, בהתאם לסוג התוכנית, ולא לבתי המשפט", מזכיר מזוז.
לגופם של דברים, אומר מזוז כי תמ"א 35 קובעת שיש לשקול את האפשרות להשתמש בשטח העירוני הקיים לפני החלטה על הרחבתו - אך אינה אוסרת להרחיב את השטח גם אם לא מוצה במלואו. הרחבת ירושלים אושרה לאחר שנקבע, שאין די בעתודות הקיימות כדי למלא את כל צרכי הבנייה בעיר. המועצה הארצית פעלה כשורה כאשר קבעה, כי פרטי החיץ הפתוח בין הבנייה החדשה לבין מושב אורה, ייקבעו במסגרת התוכנית המפורטת. מוסדות התכנון גם הביאו בחשבון את הפגיעה הכלכלית במושב ואין מקום להתערבות בשיקוליהם.
מזוז דחה גם את הטענות הפרוצדורליות של העותרים - מועצת מטה יהודה ומושב אורה - וחייב אותן בתשלום הוצאות בסך 24,000 שקל. הנשיאה
אסתר חיות הוסיפה, כי מדיניות ההימנעות מהתערבות בהליכי תכנון נקוטה גם כאשר מדובר באיזון בין צורכי פיתוח לבין שיקולי טבע, נוף וסביבה. השופט
נעם סולברג הסכים עם מזוז וחיות.
